"רע לי עכשיו",היא אמרה ועיניה כמעט עצומות, נשענת על הכרית
האדומה בסלון, מקפלת רגליה קרוב אליה.
"רע לי כל כך שבא לי למות", פניה התעוותו בכאב מאופק, במקום
צרחה שאני הייתי וודאי מוציאה אל האוויר.
אני מסתכלת עליה, כל כך יפה בחולצה הסגלגלה החדשה שלה, איך
שיערה עוטף את פניה כמין מסגרת מושלמת ליצירת אמנות נהדרת
ונדירה, איך עיניה נכמרות בכאב.
היא כל כך יפה ככה כשהיא כואבת את עצמה לדעת, כל כך מושלמת, אם
רק הייתה יודעת.....
אם רק היתה יודעת כמה פעמים בשיחה הזאת, הארוכה, רציתי לשלוח
יד אל שערה הגולש וללטף אותו לאט... לאט...
אם רק היתה יודעת כמה שפתיה הרכות קורצות אלי ככה בלי בושה,
אם רק היה לי אומץ לומר לה....
אבל אני יושבת כאן לידה, מקופלת קמעה, חס וחלילה לא לאבד את
הידיים שלי לעברה, אני מקשיבה לה מקוננת על מזלה המר, על ההוא
שבא והלך ובא והלך שוב, על החיים הדפוקים שלה לטענתה,.
ואני רוצה לצעוק לה - "את מלאך! את לא רואה?! את מתת האל לעולם
הזה ואני רוצה אותך! רוצה כל כך!!"
אבל אני שותקת. נושכת שפתיים יבשות, מאופקת...
אני הרי יודעת, אני יודעת טוב מאוד מה היא תגיד, איך תגיב.
ואני לא יכולה לחשוב אפילו לרגע על האפשרות הקלושה שלא אראה
אותה יותר, את הדבר הכי טוב שקרה לי.
אם רק הייתי יכולה לבוא אליה, לומר לה את שעל ליבי,
לומר לה "אני אוהבת", להראות לה מה מגיע לה לקבל ואיך העולם
הזה צריך להתנהג אליה.
במקום זה אני יושבת כמו פוסטמה ומייעצת לה מה לעשות או לא
לעשות עם החולרות האלה שהיא יוצאת איתם,
הכלבים האלה שלא מחזירים טלפונים ולעיתים אפילו לא נשארים
מספיק זמן עד שהכתם על הסדין מתייבש....
את כל הסיפורים שלה היא מספרת לי.
מה ההוא עשה, ואיך ההוא נראה, ומה ההוא אמר ואיך ולמה ו....
אוף!!
אני רוצה לעשות ולהגיד ולהראות, אבל לא..... אני החברה הכי
טובה שלה, מין סטטוס טיפשי שכזה, מעמד לא הגיוני שכזה.
היא בוכה עכשיו...
דמעות עגלגלות יורדות במורד הלחי החלקה שלה, המושלמת.
אני מתקרבת אליה, לחבק, לתמוך. זה חלק מ"תפקידי" כחברה הכי
טובה שלה, אתם יודעים... חלק מדרישות המעמד.
והיא מתכרבלת בזרועותי, קצת רועדת. אני מרגישה את גופה הקטנטן
נצמד אלי, שומעת את נשימותיה המהירות מהבכי.
ואני חולמת בהקיץ, שוב.
כשאני לפתע מבינה שהיא מרימה את ראשה לאט לאט,
צווארה מתמתח לעברה, חושף עורק כחלחל על עורפה..
היא מרימה ראשה ומסתכלת עלי במבט מהפנט ומחשמל,
היא מתקרבת לעברי,
אני יכולה להריח אותה
אני יכולה לשמוע את דפיקות ליבה,
רק סנטימטרים ספורים עומדים ביננו.....
היא כל כך קרובה כל כך קרובה...
והיא מתחברת איתי, מתחברת אלי
בנשיקה... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.