אף פעם לא היתה בהלוויה. במחשבה שניה חוץ מההלוויה של סבא באמת
לא היתי , אבל גם אז הייתי יחסית קטן, והדבר היחיד שאני זוכר
זה שסבתא ואימא בכו ושרק בגללן , אבל רק בגלל ,  גם אני התחלתי
לבכות...או שאולי לא...
                                                     

זה היה לא צפוי , כי גם לא ממש היה לי למה לצפות , לא ממש
הכרתי אותו וגם לא ממש ידעתי מה הלך אצלו בדירה , אבל בסופו של
דבר המקרה הזה השאיר לי קצת הלם...למה זה השאיר אני לא ממש
יודע , אבל ביום שזה קרה , זה השפיע...
הוא היה מסוג האנשים שרואים במסדרון לאולם ההרצאות של שולמן
ואומרים שלום , או בחוץ בדשא . איש כזה של שלום ומה נשמע , אבל
בלי לחכות לתשובה.סתם ידידותי. אני גם לא ממש זוכר מאיפה הכרתי
אותו אבל הוא פשוט היה שם. כזה הוא היה , היו לו פנים של ילד
טוב , מחייך כל הזמן עם עיניים מנצנצות . רע אף פעם לא ראית
אצלו , אבל אף אחד לא קינא או משהו. כזה הוא היה , איש עם פנים
נעימות , "איש מהמסדרון"
ביום שזה קרה שרון בכתה לאללה , אני לא רגיל לראות אותה בוכה ,
ועוד מול כולם. היא באה עם משקפי שמש הגדולות שלה, אבל בשלב
מסוים שהדמעות ירדו ואפילו כל האיפור היה מרוח, היא הורידה
אותם , חושפת עיניים אדומות. לא תיארתי לעצמי אבל התברר שהיא
הכירה אותו די טוב , עוד מהתיכון. תמיד שמדברים על מי שכבר היה
לוקחים צעד אחורה, לראות מה או מאיפה אתה ראית אותו,מאיפה אתה
מכיר אותו , ואם אתה צריך או לא צריך ללכת לשבעה . כמו
מהתיכון...
בהלוויה היא בכתה לי על הכתף ואני אפילו לא שמתי לב , חשבתי.
חשבתי ש...ההלוויות של אחרים זה הכי חרא .  להביט למטה כל הזמן
, ללחוץ ידיים , לנגב את    הדמעות של אחרים , לנחם את האבלים.
אבל הדבר היחיד שכבר אין בהלוויות זו הפרידה. למרות שלא הכרתי
אותו אולי הייתי צריך לעשות שיחה של אחד על אחד , אבל לא היה
סיכוי באותו רגע שהייתי מבקש רגע לבד , למה מי אני בכלל ? אחד
שאמר לו שלום במסדרון פעם בשבוע? וגם לא יכולתי להפסיק את
הנערה הזאת שהקריאה שם מה שהיא לא הקריאה , מי מתאר את החבל
אחרי שהוא כבר באדמה? או איך שהוא היה נראה אחרי מה שהוא עשה
לעצמו...
הבטתי למטה , בוחן את הנעלים המפורקות שלי בקפידה , ואז הבנתי
שאני בעצם מעליו , הוא באמת היה מתחתי , וזה הוביל אותי לרעיון
שבאמת הלוויות של אחרים זה חרא , לא רק שהוא מת , הוא גם צריך
לראות את כולם מלמטה , ובטח איפור מרוח לא מוסיף הרבה
חינניות...
הלוויות של אחרים זו בעיה  , כי בשני המקרים לא נעים , או שהם
בוכים , לוחצים ידיים , מורחים איפור או שזה אתה מלמטה , שזה
לא ממש סמפטי אני משער לעצמי...
או , נגמר...האנשים קצת מתפזרים , גם שרון כבר נכנסה לאוטו.
התיישבתי על המצבה שליד השטח שלו , אבל לא לפני אמירת
"סליחה".
ישבתי שם עם הפנים לרצפה , מחכה אולי הוא יעלה וידבר איתי לכמה
דקות. יגיד " שלום , מה נשמע?" ואולי אפילו יותר...אבל הוא
לא...פספסתי. שתקתי. הרמתי אבן קטנה. ניקיתי ממנה קצת את החול
והנחתי אותה לצד המצבה שלו...חבל.