הכאב בידיים כל כך מרגיע,
משכיח,
מעביר את המחשבה מהכאב ביפנים.
המספריים נחות על השולחן
ואת ידיי מעטרות שריטות אדומות ומדממות.
אבל הווריד נשאר שלם,
אני עוד לא רוצה למות,
רק רוצה לשכוח,
רק רוצה להכאיב לעצמי על הטיפשות שלי,
תוך עשר דקות אני שוב שקועה במחשבות כואבות,
אבל מבט בחתכים מזכיר לי את הכאב,
והחיוך מתפשט על פניי.
אני מטורפת, אני יודעת,
מקומי בחדר גומי כבולה בכותונת...
אבל בכל זאת,
מחר כמו בכל יום,
אקום בבוקר ואלבש את מסיכת הנורמאליות שלי,
ואלך איתכם לבית ספר,
כשעל זרועי עדות מאתמול,
אבל אתם לא תראו,
למרות שידיי מולכם, ללא כיסוי,
וכשאחזור הביתה אטיח את ראשי ואת אגרופיי בקיר,
עד שאפול.
ולמחרת שוב אף אחד לא יראה אותי.
אני פה מולכם!
מישהו?