ישבתי בפינה מבודדת, קולטת אנרגיה סולרית מכדור אש חם ומרוחק.
לקח לי זמן עד שמצאתי תנוחה מתאימה, כזאת שגורמת למחשבות לזרום
החוצה כמו מים, בלי מעצורים.
ברגע הראשון הרגשתי שזה מלאכותי, נערה צעירה יושבת באמצע גן
תיירותי עתיק. מרלבורו לייט ביד ימין, מצלמת פנטאקס, מהדגמים
הישנים, על הברכיים. הייתה לי הרגשה שאני משחקת אותה רגועה
ומסתורית, כשבעצם יש בי חוסר ביטחון וסערת רגשות שמחכים להתפרץ
או להישכח, מה שיבוא קודם.
פתאום היה שקט, לא דממה מעיקה כזאת, אלא רגע ארוך של שלווה.
קולות של רוח ורשרוש של עצי אקליפטוס מזדקנים. דגל ישראל תלוי
כמו מתאבד, משמיע חבטה בכל פעם שהבד הסינטטי פוגע בעמוד
הזקור.
קולות צחוק של ילדים עירוניים שהגיעו לכפר כדי למצוא שקט.
הלואי והם היו יודעים לעצור קצת. לנשום.
ואני.מבחוץ שקטה, מבפנים מנסה לעצור את הגלגלים המשומנים היטב
של המוח המתבגר. הנפש מנסה לנוח, נא לא להפריע.
קולות של אנשים שהספקתי לפגוש, שהספיקו להשאיר עלי חותם כמו
קעקוע. כל אחד מהם שינה בי משהו. בעצם, כמה אנשים פגשתי בחיי,
אולי אלף, אלפיים. אולי פחות. אני כמו גוש חימר רך, מנסה
להתגבש ולהתקשות, כל אחד לוחץ לחיצה במקום אחר. בסוף תצא צורה.
ניסיתי להתרחק, לפסל בעצמי את האישיות שלי, אבל כבר אי אפשר,
השקעים כבר התקשו, טביעות האצבע כבר התמקמו בנוחות בתוך נבכי
נפשי.
הישיבה לבד, בגן, מתחת לשיח חסר ריח, גיבשה בי את הדעה שכולנו
זקוקים לאנשים כדי שישנו אותנו. לא היינו מגיעים למקום בלי בלי
אנוש אבודים אחרים. תודה לכם, באמת תודה. אני מודה לכם שעשיתם
אותי למי שאני, גם אם לא ניסיתם.