אני מסתכל על העץ המאובק הנע ונד ברוח הצהובה,
ואני שואל - למה?
אבל אני לא שואל שאלות נדושות.
אני לא שואל - למה הוא מוריק, אבל בצבע אפור.
אני לא שואל - למה הוא זע ברוח.
אני לא שואל - למה האינטראקציה ביני לבין העץ.
אני לא שואל - למה הוא קיים.
אני לא שואל - למה אני קיים.
אני לא שואל שאלות נדושות,
לא מפני שיש עליהן תשובה,
וגם לא מפני שחקרו אותן יתר על המידה,
אלא פשוט כי הן לא מעניינות אותי.
אותי לא מעניין לדעת,
לא כי גיליתי הכל.
אבל אני גם לא שואל רק לשם השאלה,
כי זה מגוחך.
לא מעניין אותי האם השאלה הזו נשאלה כבר,
או האם היא תישאל בעתיד,
וגם לא כמה אנשים יקראו את השאלה הזו, אם בכלל.
אותי לא מעניינת התשובה,
ואותי לא מעניינים הרגשות שיתעוררו,
בי ובאחרים,
כתוצאה מזה ששאלתי.
לא מעניינים אותי כל הדברים האלה,
ואני לא נכנע לתכתיב,
אני לא שואל את השאלות עליהם.
אני לא כלי בידי הגורל שנועד לשאול את השאלות,
וגם אם כן, אני איאבק ואעמוד על שלי.
אני לא אשאל שאלות,
אבל אני יודע שאמשיך להסתכל
על העץ המאובק הנע ונד ברוח הצהובה,
ואני שואל - למה? |