ב-4 חזרתי מהמתנ"ס בדרך הבייתה ראיתי את לוח המודעות בקצה
השכונה, על הלוח הייתה מודעת אבל הצצתי במודעה, סיכמתי אותה
בשתי מילים "פולי מתה". זה מוזר, רק אתמול בלילה חלמתי על
פולי, בדרך כלל אני לא נוטה לחלום על פולי, אני גם לא חושבת
עליה הרבה, אני ופולי לא בקשר כבר הרבה שנים, ואם כן היינו אז
בוודאי לא הייתי כל כך מצטערת על מותה.
אני ופולי מכירות, סליחה, הכרנו הרבה שנים, כבר מהרחם. פעם
האמאהות שלנו היו חברות. פעם. לפני שאמא של פולי מתה. אמא שלי
שלחה אותי אל פולי הרבה כדי שפולי לא תישאר לבד, היא קיוותה
שגם אני ופולי נהיה חברות טובות כמו היא ואמא של פולי, אבל זה
בחיים לא היה עובד; אני ופולי שונות מדי, תמיד היינו שונות.
בדרך כלל שוני לא מפריע לי להתחבר לאנשים, שוני הוא הדבר
האחרון שימנע ממני להשתלט על העולם החברתי, אני תמיד מתמרנת בו
בקלות, תמרון בחיי חברה זה מקצוע די קשה ולא מלמדים אותו בבית
הספר,הוא מסובך והפכפך, צריך לדעת למי להתקרב יותר וממי לשמור
מרחק ובאיזה גבול. עם פולי זה לא עזר, כל התמרונים בעולם לא
היו עושים אותנו קרובות.
פולי הייתה מין טיפוס לא ברור כזה, אחת שלא ידעתי איך להתקרב
אליה, אולי זה היה בגלל שלא ממש רציתי, אולי בגלל שאמא שלי
תמיד דחפה אותי לזה.
אולי מאז שאמא של פולי מתה היא הייתה מתבודדת ומרחיקה אנשים,
היא לא הייתה כל כך נחמדה, אבל איפה הייתי? אה כן! פולי
מתה.
פולי תמיד הייתה חולנית ורוב הזמן לא הגיעה לבית הספר בגלל
מחלה זו או אחרת. אני חושבת שזה תורשתי, היא בטח קיבלה את זה
מאמא שלה. בכל מקרה פולי גם הייתה בדיכאון, היא תמיד רבה עם
אבא שלה אבל אבא שלה ויתר לה די בקלות, הוא היה איש עייף, הוא
היה אלמן, בקושי החזיק בעבודה דלת המשכורת שלו, ואת הבת היחידה
שלו, שהייתה תמיד חולה, אף פעם לא ידע איך לחנך, ככה שתמיד היא
הייתה עושה מה שהיא רוצה, אז אין צורך לומר שהיא הייתה מפונקת
אבל אני אומר בכל מקרה: היא הייתה מפונקת.
כל המחשבות על פולי גרמו להרהר על המוות שלה ועל הקשר שלו
לחלום שלי אתמול בלילה, שמעתי שאנשים יכולים להרגיש לפעמים
שמשהו קורה למישהו אהוב, אבל לא אהבתי את פולי, לא שנאתי אותה,
אבל גם לא אהבתי אותה.
לא זכרתי הרבה מהחלום אני רק זוכרת את פולי מעשנת סיגריה. היא
התחילה לעשן בגיל ממש צעיר בערך 11 או 10 אני לא בטוחה, היינו
יושבות בהפסקה מאחורי השכבה והיא הייתה מוציאה סיגריה ומעשנת,
לוקחת כמה שאחטות ואז מוציאה עוד אחת מהחפיסה ומציעה לי. " את
יודעת זה יהרוג אותך בסוף", היא הנהנה ונשפה את העשן ואז שתקה
ואחרי שתיקה של כמה שניות הייתה אומרת לי " אני יודעת", וככה
זה היה תמיד.
אין הרבה לומר על פולי, היא הייתה טיפוס מאוד אפרפר, מאוד
עצוב, והיא פשוט שנאה סמכותיות. היא הייתה עושה מה שהיא רוצה,
אף אחד לא יאמר לה כלום, תמיד שהמנהלת או המורה היו מעצבנות
אותה היא הייתה מתחילה לצרוח כמו משוגעת ובהפסקה הייתה בורחת
מבית הספר, זה היה דבר רגיל לגמרי, באיזה שלב המנהלת הפסיקה
להתקשר לאבא של פולי כי היא ידעה שזה לא יעזור, בסוף העיפו
אותה מבית ספר, אחרי זה כבר לא ראיתי אותה כמעט, ובקושי
נפגשנו, ידעתי שהיא מסתובבת במקומות מפוקפקים ולא רציתי ללכת
אחריה, קצת שקט מהמרדנות של פולי אמא שלי הפסיקה ללחוץ כי היא
כבר הבינה שפולי הייתה תפוח רקוב, תמיד שהייתה שומעת על מעלליה
של פולי הייתה מצקצקצת בלשונה ואומרת " אמה מתהפכת בקברה, היא
מתהפכת, אני שומעת אותה".
אבל זה לא הענין! רציתי לומר משהו, אני לא בטוחה מה, נו מה זה
היה??? אה כן.. פולי מתה.