כל כך הרבה אנשים חזו את סוף העולם.

אף אחד לא טורח משום מה לחזות את השלום העולמי שרבים עדיין
מאמינים בביאתו העתידית. במקום הזיות אפוקליפטיות מסמרות שיער,
ניתן לספר לאנושות, באופטימיות ראויה, על דברים טובים העתידים
לקרות, ולפקוח את עיני האנשים להסתכלות הפוזיטיבית על המציאות.
אבל סביר להניח שאף אחד פשוט לא יקשיב.

כל כך הרבה אנשים חזו את סוף העולם.

אלה לא מלים שניתן לזרוק כך סתם לחלל האוויר. אנחנו קוראים
בעיתון על "סוף העולם" הקרב, לועגים למגידי העתידות ועוברים
הלאה. אולי אפילו ניטע חשש כלשהו בליבנו, אבל בעיקר הרצון
"להוכיח" את אי-נכונות הנבואות.

סוף העולם. האדם מחמיא לעצמו במחשבה שסוף העולם יצטיין באירוע
גדול, כדוגמת מלחמת הטוב ברע, עליית הצדיקים השמימה, עידן קרח,
קרן גלקטית רבת-עצמה, פיצוץ גרעיני, נפילת מטאוריט, התערבות
חייזרים או היעלמות השמש.

אבל כשם שאנשים נוטים לחשוב שמותם הוא אירוע כל כך משמעותי עד
שאינו יכול שלא לעבור בדרמטיות אדירה ובלא סיבה נראית לעין (כי
עבורם הוא הדבר הכי משמעותי שיכול לקרות להם), כך גם סוף העולם
שלנו יכול פשוט "לקרות" בן רגע. חוקי הטבע שעליהם אנו מתבססים
בטועננו שזה לא ייתכן, אינם אלא ראי של המציאות הקיימת. את כל
החוקים הסקנו מהתבוננות בטבע, ואין לנו ביטחון בכך שהם יישארו
על כנם לעולמי עולמים או בכך שגילינו את כולם. לכן לא נדע בכלל
שהגיע הסוף - ובוודאי לא נוכל לחזות אותו. הקשר בין המציאות
אלינו, על ידי הניתנים החושניים שלנו, פשוט ייפסק, המודעות
שלנו תיפסק, ולא יישאר מאום - שהרי הקיום עבורנו אינו אלא
האופן שבו אנו קולטים את המציאות.

סוף העולם לא יהיה פיצוץ רב-עצמה, כי אם הסתמאות כל חושיהם של
בני האדם, בכלל זה מודעותם לכך שהם קיימים.