"איפה העזרה הראשונה?" אופיר מופיע מולי ומחזיק את ידו
"לא יודעת,למה?" אני עונה בהסח דעת
"למה?!?" הוא שואל כאילו זה מובן מאליו,למה, זה באמת מובן
מאליו הרי הבנאדם מדמם מולי.
אני קמה ממקומי ומתחילה לחפש את הערכה, רוני מצטרפת לחיפושים
בסוף היא גם מוצאת וחובשת לו את הפצע.
אני מסתכלת על הפצע מהמדמם שלו,
כל כך יפה
איזה דם אדום יש לו,
לשתות את הדם הזה.
"אוף אני רוצה דם" אמרתי לפני שהבנתי מה אני אומרת,
כולם מביטים בי במבט המוכר הזה של "איזה ילדה משוגעת"
ואני טובעת לתוך המראה של האצבע המדממת של אופיר
אוך! אם לא היו שם אנשים...
אם לא היו שם אנשים הייתי מוצצת את האצבע הזאת
מלקקת את הדם לאט לאט, כמו דבש, מתוק ממנו.
מביטה בו במבט טורף, אותו מבט שראיתי אינספור פעמים ניבט
מעיניים של אחרים ניבט עכשיו מתוך המבט שלי.
רוצה את הדם הזה.
אופיר מבין את המבט הזה.
ומבט טורף משל עצמו נדלק בעיניים שלו.
אם לא היו שם אנשים...
הדם הזה אדום כל כך,
אופיר מתיישב לידי, מדבר
אני משחקת עם האולר שלו, אותו אולר שלפני רגע חתך את הבשר שלו,
כל כך מקנאה באולר הזה,
בלהב המבריק שחדר אל תוך העור אל הבשר לכלי הדם (דם)
אוי איזה דם יש לאופיר הזה.
אופיר ממשיך לדבר
מחייך אליי, חיוך טורף. בדיוק כמו המבט שלי, המבט שלו.
התחבושת נצבעת באדום, צריך לחבוש מחדש.
כל כך כואב לראות את הפצע הזה
מכווץ מבפנים
רוצה לשתות את הדם הזה
שיכאב לו
שיצעק שאפסיק
ללקק את האצבע שלו, את הדם
שיכאב, שיבכה
זקוקה לדם הזה.
אוך...
קמה מן הכסא בעצב, המבט המאוכזב של אופיר פוגש את המבט המאוכזב
שלי.
שני טורפים בלי טרף.
הולכת משם שבורה מתמיד.
אם רק לא היו שם אנשים...