"כנראה שמחר יירד גשם" אמרה אימי. משום מה היום האמנתי לה. כל
יום היא אומרת את זה אבל דווקא היום זה נשמע לי הגיוני. איך
הסתבכתי... אף פעם לא חשבתי שאני אסתבך ככה. "רק תסתכלי על
החיים שלך!" אמר לי יניב, החבר הכי טוב שלי. אל תטעו אנחנו לא
חברים, גם לא ידידים ובטח שלא הייתי קוראת לנו יזיזים, אנחנו
החברים הכי טובים. אני עדיין זוכרת את היום שהכרנו... הוא
הסתכל אליי במבט כובש כזה כאילו הוא כבר יודע שאני אצלו בכיס.
החזרתי לו את אותו מבט בדיוק, הוא גם אצלי בכיס עכשיו ואז הוא
ניגש אליי "גברת, מה את חושבת לעצמך? שתפתי אותי ככה?" אמרתי
לו "מה? אתה מחכה לפיתוי?" ומאותו הרגע רק התחלנו להתקרב אחד
לשני והיום אי אפשר להפריד בינינו, אני מרגישה שהוא הנפש
התאומה שלי, הוא גם נראה מעולה, תמיד כשאנחנו מסתובבים ברחוב
בנות מקנאות כי הן חושבות שאני חברה שלו והוא נהנה מתשומת הלב
הזאת. בכל מקרה, הסתבכתי וכל כך מסובך עד שאני מרגישה שהחיים
קורסים עליי, חברות שלי לא מדברות איתי יותר. ידידים שלי לא
מדברים איתי יותר. מה שנשאר לי זה רק הוא ועל זה אני לא חושבת
אפילו להתלונן. היה כל כך הרבה מתח באוויר, ידעתי שישנם דברים
שאני צריכה להתנצל עליהם שפגעתי באנשים ולמרות כל רגשות האשמה
לא יכולתי לראות את עצמי מתנצלת, ידעתי שזה מה שאני צריכה
לעשות אבל הרגשתי כל כך רע עם עצמי שמשום מה לא יכולתי ליצור
איתם קשר כלשהו בכלל. רוב זמני ביליתי אצל יניב, אני חושבת
שאני מתחילה להמשך אליו, אולי זה בגלל שאני פשוט מרגישה פגיעה
בתקופה הזאת ואני צריכה לברוח מהכל. ישבתי אצלו בחדר הבטתי
עליו, איזה גוף, אילו עיניים... בתוך הפגישות איתו המוח
הרציונאלי לא עובד אצלי אבל תמיד בדרך הביתה וכשאני כבר מגיעה
הביתה ולא רואה אותו יותר ההיגיון נכנס לי למוח. איך אני יכולה
להמשך אליו? איכס! מגעיל! הוא כמו אח שלי! הוא ואני אותה
יישות. הוא האח התאום שלי! אני והוא בקטע מיני? גועל נפש! אבל
כשאני מביטה לו בתוך העיניים הכחולות המציפות, העוטפות,
הסוחפות, האינסופיות כל היגיון הזה והקרבה נמסים לי מבין
האצבעות... יום אחד באתי אליו וכנראה שכל האמת עמדה לצאת
החוצה. הרגשתי הכי עצבנית ומתוחה שהרגשתי בחיים כשהוא שאל אותי
"תגידי לי, עכשיו בכנות, היו לך לפעמים פנטזיות עליי?" רציתי
באותו רגע לקבור את עצמי באדמה. לא ידעתי מה לענות לו, היחסים
בינינו תמיד היו הדבר הכי פתוח וכנה בעולם ותמיד היה אפשר
לסמוך על זה "האמת?... שכן..." עניתי. לא חושבת שאפשר היה
לשמוע את הקול שלי בכלל... "אני אגיד לך את האמת... כל כך לא
נעים לי... גם אני נמשך אלייך" איך הוא כבר הסיק שאני נמשכת
אליו? מה הסגיר אותי? אולי הסמקתי? אולי שפת הגוף שלי אמרה?
"זה לא רק קטע פיזי..." הוא המשיך "אני חושב שאני מתחיל להתאהב
בך" נבהלתי, המילים האלו שיצאו לו מהפה היו הדבר הכי טוב
ששמעתי ממנו בחיים, זה כאילו הוא קורא לי את המוח והכל כל כך
ברור וחלק. אבל בכל זאת... ההצהרה הזאת באה לי ברגע הכי לא
נכון, איך שהחיים שלי מסובכים ואם המזל שלי, זה רק יסבך אותי
עוד יותר... אבל אולי בעצם לא... אולי זה הדבר שיוציא אותי
מהבוץ, אולי רק זה יוכל לעזור לי. ואז נזכרתי, זה נפל אליי כמו
קרש עץ מקומה שביעית... יש לו חברה. הוא לא דיבר עליה הרבה אז
הסקתי שהקשר ביניהם לא הכי טוב אבל אני מכירה אותה. היא אחת
החברות האלו שאני חייבת להן התנצלות... היא בחיים לא תדבר איתי
יותר. היא תסחף את כל העולם איתה נגדי. הם ימררו לי את החיים.
בדר"כ לא היה אכפת לי מה שאר העולם אומר אבל שנאתי מריבות כשהם
אמיתיות וממררות את החיים. היא תמרר לי את החיים גם אם היא לא
תעשה לי כלום, רק המבטים שלה יעשו לי רגשי אשמה איומים עד יום
מותי, גם אם היא תסלח לי ונהפוך לחברות הכי טובות אני עדיין
ירגיש שגנבתי לה את החבר. "אבל לא אמרת שאתה חבר של דנה?"
שאלתי אותו. בחלק זה בסיפור הייתי רוצה להאיר הארה קטנה:
הטלנובלה הקטנה שאתם רואים כאן היא רק חלק קטן מהטלנובלה
הגדולה שאני קוראת לה "חיי בתקופה האחרונה". אם היו עושים
טלנובלה על החיים שלי בטח הייתי יוצאת הביצ'ית למרות שהמצפון
שלי מכביד המון. "אני יודע שהיא קיימת גם אבל איתה אני מרגיש
פשוט בסדר. איתך כל רגע זה 'וואו!'. זה אחרת, את מכירה אותי.
את יודעת שאין אף אחד שמכיר אותי יותר ממך, אני לא טיפוס רגשן,
אני אחד כזה שהאגו שלו מעניין אותו. את צודקת אני באמת כזה.
איתך אני מרגיש הכי טוב בעולם." חשבתי שאני מתעלפת במקום.
רציתי לצעוק למי שיושב שם למעלה "דיי! אתה לא יכול להמשיך לשחק
לי בחיים ככה! אני לא דמות בטלנובלה כושלת!" הוא צוחק עליי,
פשוט צוחק עליי. "חכה שניה, לפני שאתה רואה אותנו כבר זוג
והכל" ידעתי מה הוא רואה, התקוות שלו הולכות קדימה והופכות
למציאות שלו. "החיים שלי מספיק מסובכים כבר ככה, אתה יודע את
זה, אתה כמו אח תאום בשבילי, אתה יודע שאני אוהבת אותך, אתה
יודע מה בדיוק אני חושבת עלייך ועל העיניים שלך ועל החיוך
שלך... אבל תגיד לי רק איך אני יוצאת מהטלנובלה הזאת?!"
כשסיימתי לדבר ראיתי בכחול של העיניים שלו את הגשם שאמא שלי
דיברה עליו קודם. יניב אמר שהוא צריך לעשות שיחה, אמרתי בסדר
ושאלתי אם הוא רוצה שאני אלך לחדר אחר או משהו. הוא אמר שהוא
דווקא רוצה שאני אשמע מה הוא אומר. הוא הרים טלפון ללא אחרת
מדנה. חשבתי שאני הולכת למות. הלב שלי צנח המקום. הוא נפרד
ממנה ועוד בטלפון. היא בטח בוכה עכשיו... למרות שהוא אמר שהיא
קיבלה את זה יפה. אני בחורה. אני יודעת את האמת. היא לא קיבלה
את זה יפה, היא רק רצתה שהוא יחשוב ככה. כאילו מצידה זה פשוט
בסדר שהם לא יהיו חברים יותר. שניה אחרי זה היא כבר מתבכיינת
כמו תינוקת לאמא שלה. הרגשתי כל כך רע. ריחמתי עליה שבחור
מושלם כמו יניב נפרד ממנה ועוד בדרך אכזרית שכזאת. הוא מודע
לזה שהוא מושלם ולא הציק לי אפילו שהוא היה מודע לזה, להפך, זה
רק חיזק את הערכה שלי אליו. הוא סגר את הטלפון וקירב את הראש
שלו אליי. יכולתי להרגיש בחום של הפנים שלו ולהריח את
האפטרשייב המעולה שלו. הסתכלתי לו בעיניים והייתי כמו משותקת,
לא יכולתי להתנגד, הוא נישק אותי. הרגשתי מעולה כל הגוף שלי קם
פתאום לחיים. נישקתי אותו בחזרה. הרגשתי שאני נמסה. אחרי
הנשיקה הבטחנו שנהיה חברים. אין לכם מושג כמה זה עזר לי. בתוך
ימים ספורים הפכתי לבחורה הכי מאושרת בעולם. כשאת מאושרת פתאום
את רוצה שכל העולם יהיה מאושר איתך ביחד, ואת עושה את זה מכל
הלב. התנצלתי לכולם ופיציתי אותם בלי שום רצון לקבל משהו
בתמורה. רק לתת להם כדי שלכולם יהיה רק כייף, בפעם הראשונה
בחיי אני יכולה להגיד בגילוי לב שאני מרגישה בסדר עם העולם. יש
בי כל כך הרבה אהבה לתת וזה כייף! זה נשמע קיטשי וטיפשי, אני
יודעת. תמיד כששמעתי אנשים מדברים ככה חשבתי שהם סתם מנסים
לעשות רושם טוב על אחרים, או שהם טיפשים שלא מבינים את החיים.
טוב, רושם לא אכפת לי אם אני עושה אבל באמת יכול להיות שאני
טיפשה ומנותקת מהחיים ומהמציאות, אולי אני בתוך טריפ כזה בגלל
יניב אבל לא אכפת לי. אני נהנת! לסיום אני רוצה למסור משהו
לאמא: אחרי כל מבול יוצאת קשת גם אם רואים אותה וגם אם לא.