תמיד אהבתי אותו, בעצם אולי לא באמת, ילדים בגיל שלי לא יודעים
לאהוב באמת. הלכנו על הרכבת, בעצם על הפסי רכבת. זה היה הלילה
האחרון של החופש, חבל, לא הספקתי לעשות כלום!
אז הלכנו והמשכנו ללכת. היינו לבד בחצות על הפסי רכבת זה היה
יום שבת אז אין רכבות. אז הלכנו ליד פארק הירקון ודיברנו וכל
הזמן הזה שדיברנו אני מסתירה משהו ואף אחד לא שם לב חוץ ממני,
דווקא רציתי שהוא ישים לב, אבל הוא בחיים לא, הוא לא ינסה
להסתכל עמוק מספיק כדי להבין את זה, בשבילו אני חלולה, רק אותי
הוא רואה לא את תוכי.
ראיתי שהוא מנסה להתקרב, או אולי, בעצם, הוא סתם רצה שאני יתן
לו יד כדי שהוא לא יפול. ואז, שאני שקועה בתוך מחשבות נכנס לי
קול אחר למוח לריב הזה שבתוכי והוא צועק רכבת! רכבת! זה היה
קול מוכר ולא הבנתי מאיפה נתקע לי עכשיו הקול הזה בראש, אוי!
באמת יש רכבת! פאק רכבת מה עושים?! יורדים לצמחים, לא אבל יש
פה מלא נחשים! לא נורא הוא ישמור עלי, "אני מפחדת!" "לא נורא"
הוא אמר "זאת לא רכבת ארוכה." והרכבת המשיכה והיא ממשיכה
וממשיכה וממשיכה ואין לה סוף אני משתגעת! "אפשר לנשוך אותך?"
שאלתי "לא! זה יכאב לי!" הוא אמר, חבל דווקא רציתי לנשוך משהו.
אוקיי הרכבת עברה, תודה לאל! אבל עכשיו לא יהיה לי תרוץ לנשוך
אותו, לא נורא, נחכה לרכבת הבאה. עוד פעם שקעתי במחשבות ואף
אחד לא שם לב רבתי אני בתוך עצמי רק אם עצמי ואף אחד לא שם לב
רציתי שישימו לב, בא לי, ופתאום עוד קול  בתוכי אבל הפעם ידעתי
שזה לא אני זה הוא "אם לא הייתי מסתכל היינו עכשיו בגן עדן!"
ואז נפל לי האסימון, הבנתי, הוא הציל את החיים שלי אני חייבת
לו עוד פעם רבתי עם עצמי ואז נתתי לו חיבוק גדול מכל ה לב כמו
שאני אוהבת לתת, הוא נראה שמח. "בבבבבבבבבבבבזזזזזזזזזזזז" עוד
פעם קול אבל הפעם מצמרר ומפחיד לא הבנתי מה קורה פתאום ראיתי
אותה מוטלת על הריצפה היא נראתה כאילו נכנסה למדורה והיא נשרפת
עכשיו לאט לאט מבפנים חבל דווקא נורא אהבתי אותה, לא נורא יהיו
חברות אחרות אמרתי לעצמי לא הבנתי מה באמת קרה, ואז שמעתי אותו
הוא צעק ובכה: "הצילו" היא נצלת תמיד אהבתי אותה אני לא יכול
בלעדיה!" אחרי כמה ימים הוא מת מצער חבל דווקא נורא אהבתי אותו
לא נורא יהיו עוד אהבות חבל שלא היו.