הייתכן, הייתכן שבזמן כל כך קצר הכל יכול להשתנות?
בדיוק שהתחלתי דף חדש... שהחלטתי לשים זין על הכל ועל כולם וכל
העולם המזדיין הזה... וזה עבד, והייתי שמחה...
ופתאום...

היום הראשון - מערבולת

חופש... חופש... כמה שאני אוהבת חופש, חופש זה אני.
היום אני אופטימית. כל השבוע קיבלתי הרצאות על אופטימיות...
ועכשיו זה מתחיל לחלחל. סוף סוף להיות שמחה, ובאמת לשמוח!
יושבים על הדשא... מתים מצחוק... כל אחד והסיפורים שלו, כל אחד
והבדיחות שלו והחוויות מכל החופש הזה, ואני, אני מאושרת. אני
בעננים שאני רואה את כולם מחייכים אליי. האושר שלהם הוא האושר
שלי...
אני, ליאור, רוני,עודד, גבי ועוד כמה אנשים... פשוט טוב לי.
טוב לי עכשיו.
מתחילים להתפזר, עכשיו זה רק אני וליאור ורוני. מדברות על מה
שנעשה ב4 הימים האחרונים של חופש פסח. מאחורי צלצול פלאפון.
"הלו..?" הממ, מספר לא מזוהה. מי זה?
"היי זה עודד, רוצה לבוא אליי לראות את הסוף של הסרט הזה
שהתחלנו לראות אז?"
אהה זה רק עודד. סבבה.
"אממ בטח, למה לא. אני עוד מעט אצלך."
אומרת ביי לרוני ולליאור, "אני אחזור עוד איזה חצי שעה... תחכו
לי? אני קופצת לעודד." הן מהנהנות לכן.
"בהצלחה.." אני שומעת מאחורי בעוד אני מתחילה ללכת.
בהצלחה? מה הן רוצות? אני יכולה להיות לפעמים כל כך תמימה.
לפעמים.

אנחנו יושבים ורואים את הסרט. אני ועודד. אני מסתכלת עליו
לרגע, הוא לא שם לב, מתרכז בסרט שכבר ראה 7 פעמים.
מה מסתתר שם בתוך העיניים האלה? אני חושבת. לא לא לא, בבקשה אל
תתחילי עם זה שוב נועה... את לא יכולה עכשיו לשבור את עצמך עוד
פעם, לא הספיקה לך הפעם הקודמת?? כן, הספיקה. אני מסתכלת לעבר
המסך. אל תחשבי על זה אפילו.
נגמר הסרט. האור כבוי. שמתי דיסק שאני אוהבת במערכת שלו, דיסק
שקט כזה... מלודי, יפיפה. עודד מדליק נר, ואנחנו שוכבים על
המיטה זה לצד זה ומדברים, על כל מיני דברים... כמה טוב שיש לי
ידיד כזה, אני חושבת.
ואני נהיית עצובה פתאום, לא יודעת למה.
שקט. אני מקשיבה למוסיקה.

"אני חושב..."
"על מה?" אני פונה לעודד שעיניו בתקרה.
"אם לנשק אותך או לא."
המוח שלי ריק. אני לא מצליחה לחשוב על כלום. הוא מתרומם ומנשק
אותי.

למה לא עצרתי אותו??? למה אני אף פעם לא חושבת לפני שאני עושה
משהו??

לא תפסתי מה אני עושה. אבל הרגשתי כל כך שונה... הרגשתי בטוחה.
כאילו שכל מי שנמצא בעולם הזה זה רק אני ועודד. רק אני
ועודד...
פתאום הוא עוצר. הוא מעליי, מסתכל עליי. מחייך את החיוך הכי
מתוק שראיתי מימיי.
"יש בך משהו..." הוא אומר.
"מה?"
"אני עדיין לא יודע."
אני מסתכלת לו ישר בעיניים. שוקעת פנימה ופנימה ומלטפת לו את
השיער ואת הגב ולא חושבת על כלום... רק על העכשיו, רק על
ההווה, רק על שנינו. רק על זה שכל כך טוב לי אבל בא לי
לבכות...

"את רועדת... קר לך?" הוא שואל אותי ומכסה אותי בשמיכה.
"לא קר לי... אבל אני עדיין רועדת... למה אני רועדת?"
הוא שותק.

"תשבי איתי על סיגרייה? אני עייף..." הוא אומר לי בערך שעה
אחרי. טוב. אבל לקח לי עוד קצת זמן... עוד קצת זמן להתנתק
מהשפתיים שלו. לא האמנתי שלפני זה הסתכלתי עליו וניסיתי כמה
שיותר להפסיק לחשוב...
יוצאים החוצה. קר בחוץ, אני מחבקת אותו שלא יהיה לו קר, למרות
שאני יודעת שזה לא יעזור.
"יש לי איזה משהו... אומרים לי שזה איזה חוש שישי.." אני
מתחילה לספר לו.
הוא מקשיב.
"יש אנשים, שאני מסתכלת להם בעיניים ואני רואה את העולם. שאני
מסתכלת להם עמוק פנימה ורואה כוכב בוהק ומדהים ואז אני יודעת
שהם מיוחדים. ושאני מסתכלת עליך אני רואה את זה."
אני מרגישה כל כך מטומטמת שאמרתי לו את זה.
"תודה."
אני לא חושבת שהוא מבין. אני מקווה שהוא מבין...
"לילה טוב נועלה." הוא נכנס לבית שלו.

יוצאת החוצה. האויר כל כך קר ועכשיו כבר שלוש בלילה. הקור אף
פעם לא הפריע לי, ועכשיו, כל משב רוח היה כמו סכין.
צועדת צעד אחד והגרון שלי מתחיל להתמלא בגוש הכואב הזה... ואני
בוכה. למה אני בוכה?? למה את ילדה קטנה ומטומטמת??
פתאום הראש שלי מסתובב וכואב לי כל כך... אני בועטת במדרכה
מרוב זעם. הפה רועד, השפתיים עוד משחזרות את המגע שלו... הגוף
במן אקסטזה כזאת של אימה. מה עשיתי? ולמה פתאום אני מרגישה
ככה? זה רק סטוץ, זה רק סטוץ... אם זה רק סטוץ, אז למה כל כך
כואב לי פתאום, ולמה הלב שלי פועם במהירות כל כך אדירה, כאילו
רצתי שעתיים? ממתי אכפת לי כל כך מסטוצים?
אני לא מבינה... הדמעות לא שואלות אותי, הן פשוט זולגות...

מתחילה ללכת. מגיעה לאיפה שישבנו קודם. ליאור באה אליי,
העיניים שלי אדומות.
"את בסדר? מה קרה אצל עודד?" היא שואלת אותי. רק מהמבט שלי היא
הבינה. לא הייתי צריכה לומר כלום. כמעט התחלתי לבכות שוב, אבל
התאפקתי. גם רוני קלטה מה קורה פה שהיא ראתה את הבעת הפנים
שלי. לא הייתי צריכה לפתוח את הפה אפילו.
ליאור ואני יושבות על אבן, והיא מנסה לשכנע אותי שכלום לא קרה.
שזה היה סתם.
"ליאור... מה שאת אומרת לי עכשיו זה מה שאני מנסה לומר לעצמי
כבר כמעט שעה..."
"נו אז מה קרה? אז היה לכם קטע, אז מה? עכשיו זה יהיה אותו דבר
כמו מקודם. זה לא שתפסיקו להיות ידידים. זה סתם קטע." היא
מחבקת אותי.
אני חושבת כמה דקות.
"היו לי מספיק קטעים כדי לדעת מה היה סתם ומה לא. בחיים שלי לא
קרה לי דבר כזה. לא הרגשתי ככה אף פעם. אף פעם. איך את מסבירה
את זה בתור קטע?"
והיא שתקה.
אחרי חצי שעה הוא שלח לי הודעה. כנראה שהוא לא הצליח לישון.
אמרתי לו לילה טוב.

שאר הלילה פשוט לא חשוב, כי לא משנה מה עשינו או לאן הלכנו,
אני הייתי שקועה בסרטים שלי... התמונה שלי עם עודד עולה לי
בראש כל שנייה, ואני מרגישה חסרת אונים.

אני וליאור מגיעות אליה הביתה. היא מנסה לשכנע אותי שעודד לא
מניאק כמו שאר האנשים שהייתי איתם. הוא יהיה נחמד אליי עכשיו,
יתייחס אליי כרגיל. אני מאמינה לה. למרות שעמוק בפנים אני לא
רוצה שהוא יתייחס אליי כרגיל..
שהיא נרדמה, בערך בשש וחצי בבוקר, עוד לא הצלחתי לישון. עדיין
חשבתי עליו. אז שלחתי לו הודעה. הוא לא ענה.

היום השני - הרצון להעלם

חזרתי הביתה מליאור בצהריים, הייתי ממש עייפה. נראה לי שבאותו
לילה ישנתי שעתיים, אולי שלוש. כל היום רק חיכיתי לערב, כי
ידעתי שבערב הולכים לגבי. בערב עודד יהיה שם, בערב אני אספר לו
שאני שונאת סטוצים, בערב אני אספר לו שאני רוצה להיות איתו.
כמה שזה ישמע מוזר.
ומה אם הוא יאמר לא? מה אם הוא יהיה רע אליי, ויחשוב שאני סתם
ילדה קטנה שמתאהבת ברגע? כי זה אף פעם לא קורה לי, זה אף פעם
לא קרה לי שהרגשתי ככה... ולכן אני לא יכולה פשוט לעזוב את
זה.
כל היום כאבה לי הבטן. כאבים של דאגה, כאבים של 'דבר רע הולך
לקרות', כאלה כאבים.
אני עדיין לא מבינה את עצמי, למה אני מייחסת לזה כזאת חשיבות?
ואולי אני סתם עוד סטוץ בשבילו?

מתקלחת, מתלבשת ויוצאת. החלטתי לשחק אותה רגועה. שהוא לא יידע
כמה שאני מעורערת כרגע, שהוא לא יראה מה מסתתר מאחורי החזות של
השמחה, שלא יחדור אליי פנימה.

עומדת ליד הדלת בבית של גבי. אני יודעת שעודד שם. אין לי מה
לעשות עם זה. אבל מה שכן, אסור לי לברוח, אני חייבת להוציא את
זה, אחרת זה ישקע עמוק בפנים, ולא יצא. כמו הרבה דברים ש'שמתי
בצד'.
מחייכת ונכנסת, כולם יושבים ורואים איזה סרט. אבל אני, אני עוד
בסרט שלי.
הוא יושב ליד ליאור, אנחנו אומרים סתם שלום, ואני מעמידה פנים
כאילו אני מסתכלת בטלויזיה. אבל אני לא מסתכלת בה אלא בו.
דקה אחרי זה הוא קם ולוקח את התיק שלו שנמצא מאחורי. נותן לי
נשיקה קטנה כזו על הלחי. שואל מה נשמע. ואני ממשיכה  עם ההצגה
שלי, מעמידה פנים שהכל בסדר, שבכלל לא אכפת לי מאתמול, כאילו
זה לא קרה.

אחר כך ליאור באה אליי. היא כל כך ניסתה לעודד אותי... "את
רואה שכן אכפת לו. את באמת חושבת שהוא היה צריך בד-יוק באותה
שנייה לקחת את התיק? הוא חשב איך לומר לך שלום." לא ידעתי מה
לומר לה. כל הזמן שהייתי שם רק חשבתי מתי אני אדבר איתו... מה
אני אגיד לו.

והנה שוב אני נשמעת כל כך מטומטמת. אני אף פעם לא ככה!! מה
נכנס בי??? כל כך כואבת לי הבטן...

בשלב מסוים הוא הלך למעלה. לחדר של גבי, לישון. אז גם אני
עליתי ונכנסתי.
החדר היה חשוך, קירות לבנים וריקים, מיטה, חלון, עודד. הוא
עושה לי מקום בשמיכה ואני נשכבת לידו. שוב נעים לי. כל כך נעים
לי איתו. אני רועדת ואני עדיין לא יודעת למה.
"מה אתה חושב על אתמול בלילה?" אני שואלת אותו בסופו של דבר.
"אני חושב שלא כדאי לנו להמשיך. נועה, את מקסימה ואת אמיתית,
לכן אני לא רוצה לפגוע בך. אני אוהב מישהי, את יודעת." הוא
מנשק לי את המצח ומחבק אותי.
"ואני כן רוצה. אתה יודע למה? כי אתמול, אתמול אני הרגשתי
בטוחה כמו שאף פעם לא הרגשתי, היה לי טוב איתך." מאיפה זה
הגיע? למה אמרתי את זה? לא תכננתי שזה יצא ככה...
"אבל יש שני צדדים לעניין." הוא אומר לי ואני שותקת.
שוב התחלנו להתנשק... אני כל כך מטומטמת... למה הייתי כל כך
צריכה להרגיש אותו שוב...
שוב הוא עשה את מה שהוא עשה אתמול. באמצע עוצר, מסתכל עליי
ומחייך. זה היה מפחיד. זה פשוט שבר אותי, המבט המקסים הזה.
עיניי הצטעפו,  חייכתי אליו חזרה, בקושי.

עודד התעייף. הסתובב הצידה וניסה לישון. נשארתי איתו עוד קצת,
ליטפתי לו את הגב וחיבקתי אותו.
"עודד, תסתובב אליי שנייה." אמרתי לו, הוא הסתובב והסתכל לי
בעיניים. יש לו עיניים כל כך יפות.
"אני חושבת שכדאי שאני ארד למטה. אני לא מרגישה טוב. לך
לישון."
לא נראה לי שהוא הבין שאמרתי את זה רק בגלל שכמעט בכיתי, הייתי
חייבת לצאת.
"אז לילה טוב". הוא נישק אותי ונרדם. או שהוא רק עצם עיניים.

ישבתי למטה וניסיתי לצחוק מהבדיחות של כולם. זה היה כזה זיוף,
כי לא הצלחתי.

בשלב מסוים תפסתי את רוני לשיחה וסיפרתי לה, פחות או יותר, מה
קרה.
"רוני, את חושבת שאדם מסוגל להתאהב במישהו ביום אחד? למרות שהם
בקושי מכירים אחד את השני?" שאלתי אותה.
"כן....
אפשר לשאול אותך משהו, ואני כל כך מקווה שהתגובה שלך תהיה מה
שאני חושבת..?"
"תשאלי". אמרתי לה.
"יש לך צמרמורת בכל הגוף? שאת רואה אותו, את רועדת?"
כמעט נחנקתי, ועניתי לה:
"כן".
"אוי שיט. זאת התגובה שלא רציתי." היא אמרה לי.

ואז הנושא התחלף, ודיברנו על דברים אחרים. אבל אני רק חשבתי
לעצמי... 'למה הוא היה חייב להיות כל כך בוגר ומקסים בקשר לזה?
למה הוא לא היה יכול להיות מניאק כמו כל השאר... ואז הייתי
כועסת יומיים, וזה היה נעלם לי... פאק!! למה אני כזאתי? למה זה
פשוט לא עובר לי?? מה פתאום אכפת לי מסטוצים? ולמה אני כל כך
רגישה?? וכואבת לי הבטן כל כך...'

לא יכולתי יותר לשבת עם כולם. בערך בחמש, יצאתי למרפסת
לסיגרייה. יותר נכון שלוש.
ושוב אני בוכה. למה אני בוכה? עומדת וצופה בזריחה וחושבת לי
מחשבות, כבר לא כל כך אופטימית. רוצה להעלם, רוצה לחזור אחורה
ושכל זה לא יקרה, רוצה לא להרגיש... רוצה להפסיק לרעוד.

היום השלישי - נפילה

בסופו של דבר ירדתי למטה. הלכתי לישון על הספה, נראה לי
שנרדמתי בשמונה בבוקר. השינה היתה קטועה, כל הזמן התעוררתי מכל
רעש קטן, ורק חשבתי על עודד שישן למעלה, ושאסור לי ללכת לשם.
כי זה רק יכאיב לי יותר.

12 בצהריים. קולות שקטים של רגליים, מישהו יורד במדרגות, אז
התעוררתי. זה היה עודד.
"בוקר טוב". הוא בא ונותן לי נשיקה על השפתיים. "רוצה קפה?"
אני מהנהנת לכן.
מתמתחת... מה יכול להיות יותר מושלם מזה? בוקר עם שמש, רוח
נעימה, מזג אויר מקסים, קפה ועודד.
ואז נזכרתי באתמול, ושוב נוכחתי לדעת ששום דבר לא מושלם.

כמה דקות אחרי כולם ירדו למטה וראינו איזה סרט... נשענתי על
עודד ושתיתי את הקפה.

שוב עשיתי את מה שעשיתי ביום הראשון. הוא בהה בטלויזיה, ואני
הסתכלתי עליו, ככה מהצד מבלי שהוא ירגיש. העיניים שלו, השפתיים
שלו שטעמתי אותן לפני זמן קצר, פשוט עודד.

שהוא היה צריך ללכת, רק לי הוא אמר שלום, ככה נשיקה קטנה על
הלחי, אבל עדיין מתוקה.

קפצתי הביתה וישנתי עד הערב. ואז חזרתי לגבי. כולם עדיין היו
שם, חוץ מעודד. שלחתי לו הודעה, והוא לא ענה. התקשרתי,
ובמשיבון שיר של פינק פלויד... שיר שאני אוהבת... נזכרתי בפעם
הראשונה ששמעתי את השיר הזה, לא יכולתי להפסיק לשמוע אותו כי
הוא היה כל כך יפה. ורה...

ממש רציתי שהוא יבוא, שישמח אותי, אפילו שלא נדבר או נתנשק,
שפשוט יהיה שם ואז אני אחייך לי בטיפשות, ואתכרבל לידו ואשן
טוב. לא ישנתי טוב כבר יומיים. ורק בערך בארבע הוא שלח הודעה
שהוא לא בא, ולילה טוב נועה. לילה טוב עודדי.

שתיתי טקילה, הייתי קצת שיכורה, עשיתי שטויות... צחקתי כמו
מטורפת וניסיתי להשתחרר אבל כלום לא עבד... אפילו שבחמש בבוקר,
ישבתי עם ליאור למעלה והיא שיחקה בפלייסטיישן, ניסיתי כל כך
להתרכז.. ולא הצלחתי. כל הגוף שלי פעם, פעימות לב רמות, ולא
הייתי עייפה. אחרי כמה דקות התעלפתי על הספה. ונרדמתי.

שוב שינה קטועה, שוב פלאשבקים ללפני יומיים, המבטים שלו, הצחוק
שלו... האם נהייתי אובססיבית? לאדם שבקושי אני מכירה? האם אני
סתם מדמיינת, או שבאמת אכפת לשנינו אחד מהשני? ומה יקרה עכשיו?
ולמה הוא אוהב אותה...??

היה לי לילה כל כך גרוע. נפלתי נפילה אדירה. היה לי כל כך כואב
בכל מקום בגוף, ונאנחתי בשקט שאיש לא יישמע, ולקחתי כדור,
חיכיתי עד שזה עבר וחזרתי אל הספה. לא הצלחתי לישון מאז.

היום הרביעי - ועכשיו

קמה בצהריים, נראה לי שאז היה שתיים. אין עודד, אין קפה, סתם
כמה חבר'ה בהאנג אובר מאתמול, מנסים לקום והולכים להכין אוכל.
אני וליאור נשלחות לקנות פיתות. נראה לי שהכמה דקות האלה היו
הכמה דקות היחידות שלא חשבתי על עודד. קנינו מלאי, ושמחנו
שהגשם לא תפס אותנו.

שחזרנו, הוא ישב על הספה. אז חייכתי והלכתי לומר לו שלום.
דיברנו על שטויות, שמענו פינק פלויד. הדלקתי סיגרייה, ושמתי לב
שהיד שלי רועדת. אבל לא סתם, אלא ממש עיוותים. הלכתי לשבת על
אדן החלון בזמן שהוא עלה רגע למעלה ואמרתי לעצמי 'תפסיקי...
תפסיקי תפסיקי למה את ככה... די!! תפסיקי לרעוד...' אבל זה לא
עבד.

הוא חוזר ומוציא מצלמה, "אני רוצה תמונה שלך", הוא אומר לי. אז
עלינו למעלה והוא צילם אותי.

היה יום סתמי. ישנו על המרפסת וצחקנו על דברים מטומטמים, אכלנו
ארוחת צהריים. היום עבר די מהר.

שעודד היה צריך ללכת, ליויתי אותו למטה והוא אמר לי שהוא יתקשר
אליי, ונדבר. נתן לי נשיקה, לא סתם, אלא ממש, אחת כואבת. נשיקה
של 'ביי', והלך.

האמת שאני לא יודעת למה כתבתי את כל זה. עכשיו סתם כואב לי
ואני פשוט רציתי לפרוק את הכל.
אז כנראה שהתאהבתי באדם שאני בקושי מכירה, וכנראה שאף פעם לא
נהיה ביחד, וכנראה שאני לא כל כך אופטימית כמו שניסיתי, ואולי
אני אף פעם לא אהיה.

כנראה שהוא אף פעם לא יבין מה קרה בארבעת הימים האלה.

רק ארבעה ימים. איך אפשר לכאוב כל כך בארבעה ימים?

כנראה שאפשר.

6.4.2002