לא הרגשתי את הגשם שנזל עלי מלמעלה. הרגליים צעדו בלי לחשוב
לאן, הייתי עסוק בתוך עצמי, סגור לעולם החיצוני, מנסה לנתח את
כל האופציות שיכלתי לחשוב עליהן.
לבסוף מצאתי את עצמי באותו חדר קטן וטחוב שאני מחשיב אותו כבית
ומתגורר בו כבר קרוב לשנה. כולו בצבע לבן. כיסא, מיטה וטלויזיה
היו הרהיטים היחידים בו. במצבי הכספי הרעוע אני לא יכול להרשות
לעצמי יותר מהדברים ההכרחיים באמת. מיטה בשביל לישון, כיסא
בשביל לשבת לאכול וטלויזיה בשביל להעסיק את הראש כשאני לא נמצא
באחד משני המצבים האחרים.
סגרתי את הדלת מאחוריי כשנכנסתי לחדר. נזכרתי באימרה פולנית,
שעד עכשיו הייתה מיותרת לחלוטין לגביי, שאומרת שהפתרון הטוב
ביותר לראש טרוד במחשבות הוא ללכת לישון ופעם ראשונה שהקשבתי
למשהו פולני והלכתי לישון, זרקתי את הגוף המזקין שלי על המיטה
הלא נוחה והקטנה שיכלתי להרשות לעצמי וסגרתי את עיניי כצעד
ראשון בתהליך שנקרא שינה.
אני לא יודע כמה זמן עבר עד ששמעתי את שמיל בחדר. "מה אתה הולך
לעשות?" שמעתי אותו שואל ומבלי להזיז את גופי מהתנוחה המעוותת
שעל המיטה ומבלי לפתוח את עיניי עניתי לו "עוד לא החלטתי אבל
אני בטוח שיש לך רעיון מעניין בשבילי"
"בשביל זה אני פה"
"ומה עם מיקי? איפה הוא? אתה יודע שאני לא מקשיב לרעיונות שלך
בלי לשמוע את הרעיונות של מיקי", רק סיימתי לומר לו דעתי וכבר
מיקי עמד שם ליד הטלויזיה נשען על הקיר עם אותו מבט דואג
בעיניים שתמיד היה לו. "חשבתם להתחיל בלעדיי?!" שאל מיקי בנימה
אימהית.
"לא, אני בדיוק אמרתי לשמיל..." ניסיתי להסביר את עצמי למיקי
אבל הוא קטע אותי עוד לפני שהספקתי לסיים את דבריי "טוב, חבל
שנבזבז זמן, כולנו פה. אז מה חשבת לעשות?"
"האמת שזה רק מה שהספקתי לעשות - לחשוב, עוד לא החלטתי בדיוק
מה אני הולך לעשות, אבל עכשיו כששניכם פה אני יודע שההחלטה
תגיע עוד מעט" אמרתי עם חצי חיוך שנמרח באיטיות בצד הימני של
הפה, ספק חיוך ספק יאוש.
"אם אתה שואל אותי אז הגיע הזמן לסיים את זה אחת ולתמיד" שמיל
אמר את דעתו האופיינית לו "לסגור את הסיפור הזה ולשכוח מהכל"
חיכיתי לשמוע מה תהיה התגובה של מיקי לפני שאני בכלל אנסה
להחזיר לשמיל עם תגובה משלי.
"לאט לאט, אל תעשה משהו שתצטער עליו אחר כך. כי אולי לא יהיה
אחר כך" אמר מיקי
"אני יודע" עניתי בתשובה שהייתה מכוונת לשניהם למרות שהסתכלתי
רק לתוך עיניו של מיקי "חשבתי על זה"
"אז מה אתה מתכוון לעשות?" חזר שמיל על השאלה הראשונה ששאל.
"אני הרבה זמן מגלגל את המחשבות האלה בתוך תוכי. קם בבוקר ומיד
גל קר של מחשבות עולה ממעמקיי העורף עד שהוא מתנפץ על הצד
הפנימי של המצח בכאבים. ניסיתי לראות כל צד, ניסיתי לקחת את
הדברים לכל כיוון אפשרי רק כדי לחזור בחזרה למקום שממנו
התחלתי. השניות זוחלות אחורה אבל הזמן ממשיך קדימה. כל פעם
שאני מנסה להרים את הראש משהו אחר דואג להחזיר אותו למטה.
מילים חולפות לי בראש כמו רוח."
שתיקה חזקה שררה בחדר אחרי שסיימתי את שצף הדיבור שלי. אפשר
היה לראות בעיניים של שמיל ומיקי שהמילים שלי נמצאות בתוכם,
שוטפות כל חלק בהם, מחלחלות עמוק וכמו מכונה שקלטה מידע וצריכה
להחזיר תשובה קרה וברורה חיכיתי לאחד מהם שיפתח את הפה ויסנן
תשובה שתוכל לכוון אותי אל הסוף.
לבסוף, כמו שני אצנים שמתחילים את המירוץ באותו חלקיק שניה כך
גם התשובה הספונטנית שלהם לא איחרה לבוא "תעשה את זה" אמרו
שניהם ביחד באותן מילים.
פתחתי את העיניים שלי כשאני נמצא באותה תנוחה על המיטה שבה
הייתי כשסגרתי אותם. התיישבתי על המיטה מסתכל החוצה מבעד לחלון
הקטן שממשיך לעדכן אותי במה שקורה בעולם החיצוני. מבלי להוריד
את העיניים מהחלון שלחתי יד אל מתחת למזרון להוציא את שני
הכדורים שחיכו כבר הרבה זמן לרגע זה, פתחתי את הפה וזרקתי אותם
פנימה כשידעתי שמכאן אין כבר דרך חזרה, ההחלטה נעשתה. עצמתי את
עיניי בפעם האחרונה וחזרתי לאותה תנוחה מעוותת על המיטה.
יכלתי לראות שוב את שמיל ומיקי, הפעם עומדים שניהם יחד ליד
המיטה נשענים על אדן החלון ומסתכלים ישר לתוך עיניי הסגורות
כשחיוך קטן מתוח על פניהם, ספק חיוך ספק משהו אחר.
לרוב האנשים יש מלאך שומר, לי יש שני מלאכים ששומרים אחד על
השני...