פעם היה אחד, הוא נראה כמו בנאדם דווקא די נורמלי, שיער חום,
עיניים חומות גם כן, אפילו מבנה גופו היה די רגיל,לא שרירי מדי
ולא שדוף מדי, אפילו היה לו שם רגיל בהחלט.
אז מה בעצם היה כל כך מיוחד בו? דבר אחד ויחיד, הוא היה המלך
הבלתי מעורער של המתמטיקה. נכון שזה לא נשמע מעניין במיוחד?
מיד תבינו מה כל כך מיוחד בזה.

לא משנה איזה משוואה ועם כמה נעלמים ועם שורשים וחזקות וכל
הסיבוכים האפשריים, לא משנה כמה ארוכה היא,היה הוא מסתכל עליה
ואחרי כמה שניות מייד היה יכול למצוא פתרון ואו פתרונות
אפשריים. אפילו גיאומטריה וטריגונומטריה וכל השמות הארוכים
האלו, לא משנה איזה בעיה היו מביאים לו,לא משנה כמה סעיפים
וכמה נתונים יש, ולא משנה השרטוט, תוך דקה וחצי היה מוצא את
הפתרון, ומלותיו, מעטות ככל שהיו, היו מסבירות את ה-כ-ל, ואם
היו 5 סעיפים, היה מסביר אחד או שניים, ומתוך מה שהסביר היה
מובן וברור כשמש איך להמשיך הלאה אל הבאים. אפילו האנשים שהכי
לא מבינים מתמטיקה, מהסבר אחד שלו הבינו כל דבר.
וזה באמת לא הסוף, זה רק מה שההמונים הלוא הם העם, ידעו.
היו לו עוד הרבה מאוד איכויות, אבל הוא הסתיר אותן, כי יש
דברים שלא רצה שיציקו לו.
כמו שאתם מבינים, היה לו ביתן ענקי כזה, כמעט מקדש, כל יום
מוקדם בבוקר היה מגיע אליו, ובמשך כל היום היה מקבל אנשים עם
שאלות שונות ומשונות,חלק רק רצו לבחון אותו, אחרים באמת הזדקקו
לעזרה.

הוא היה כמו אטרקציה, וכמו שעושים לכל אטרקציה, המקדש שלו קיבל
קופאי שמכר כרטיסים, וחנות מתנות נדירות (כמו עטים שהוא כתב
בהם וכיו"ב).
מפעם לפעם התראיין בעיתונים ובטלוויזיה, ונשאל שוב ושוב את
אותן השאלות. מפעם לפעם ביקר אצל ממשלות למיניהן, וחי כמו
סופר-סלבריטי.

הוא העמיד פנים לעולם שהוא נהנה מהחיים האלו וכל מיני דברים
כגון אלה. אך מבפנים הוא לא נהנה, הוא לא אהב מתמטיקה במיוחד
,הוא פשוט היה ממש טוב בזה (ממש טוב זה בכלל לא מילה לתאר את
זה!). הוא גם לא נהנה מכל האנשים ששילמו מכספם כדי לשאול אותו
קושיות שדי הצחיקו אותו, כי בשבילו הבעיות שלהם היו שטויות,
למרות שעכשיו שהם היו צריכים לשלם הגיעו פחות אנשים שסתם רצו
להציק לו.
היו הרבה פעמים שהוא רצה לברוח מהכל,ולחיות כמו בנאדם נורמלי,
בלי כל הבלגאן הזה.
הפתרון השני שלו להקטנת ההערצה העיוורת אליו, היה להבליט את
המגרעות שלו, וכמו שהיו לו מעלות רבות, היו לו גם מגרעות רבות.
לא אפרט כאן את הכל, אלא רק את העיקריות.

הבולטת ביותר היא שהוא בקושי יודע לקרוא ולכתוב, בגלל שכל הזמן
הוא על מתמטיקה ורק עובד עם דברים מתמטיים.

ביחסים אנושיים,הוא גם לוקה בחסר. אולי כי כל הזמן הוא כל כך
מבודד מחברת אנשים רגילים, והאנשים היחידים שהוא נפגש הם או
מכובדים מדי בשביל לפתח אתם יחסי ידידות, או אנשים שרק רוצים
את הפתרון שלו לבעיותיהם המתמטיות.

הוא גם לא ממש הכיר את עצמו, הוא ידע שהוא טוב במתמטיקה, וזהו.
הוא לא ידע מה הוא אוהב, מה הוא שונא, איך ליהנות, איך
להשתולל, איך לצחוק וכאלה. גם לא היו לו שאיפות מיוחדות, או
שאיפות לא מיוחדות, בעצם לא היו לו שאיפות כלל, כאילו שיישאר
במצב הזה כל חייו עד שימות.

יום אחד הוא קיבל מכתב, מכתב עם מעטפה רגילה,וכתובת רגילה,
ובול רגיל. הוא לא היה רגיל לזה, הוא היה רגיל לסמל של איזשהו
חברה או ממשלה.
אז בסקרנות פתח את המעטפה. ומצא בפנים פתק קטן אך מסקרן:

"שלום לך,
יש לי הצעה מפתה מאוד בשבילך, אני יודע בדיוק מה אתה צריך, בוא
לסמטת השוק ביום חמישי עוד שבוע בדיוק, בשעה שסוגרים את
החנויות.

בכבוד רב,
אלמוני"
חשב שצוחקים עליו, שמישהו עובד עליו. איך לעזאזל מישהו יידע
כזה דבר?
החליט ללכת על זה, החליט לבדוק את ההצעה.

עבר עליו שבוע ארוך,מאוד ארוך, הוא לא הצליח להתרכז בשום דבר,
וחשב רק על דבר אחד, הפתק שקיבל. ניסה לנחש מי זה, מה הוא
יודע, ומה ההצעה המפתה שלו.

ובסופו של דבר, הגיע אותו יום חמישי, אותו יום חמישי מוזר.

הלך לרחבת השוק, חיכה שהכל ייסגר,כדי שיוכל למצוא את אותה
סמטה.
הוא לא היה צריך לחכות הרבה, כי מישהו פנה אליו, ושאל אותו
"אתה מעוניין לשמוע את ההצעה שלי?"
אז הוא ידע שזה חייב להיות אותו אלמוני ששלח לו את המכתב, אז
ענה "כן, בהחלט"
אמר לו הזר, "אז בוא נלך למקום יותר מבודד, בוא איתי" והתחיל
ללכת לכיוון לא מוגדר, אז הגיבור שלנו עקב אחריו.
אחרי שוטטות מוזרה ועיקולים וירידות ועליות, הגיעו השניים
לקרחת יער שנראתה כאילו אף פעם לא היה בה אף אחד.
התיישבו שניהם בדיוק באמצע הקרחת.
האלמוני הוציא סיגריה, ושאל אותו אם הוא מעשן, הוא ענה שלא. אז
לא.
האלמוני החל לדבר.
"אני יודע שאתה מאוד מתפלא ולא יודע מה קורה ולמה הבאתי אותך
לפה,אתה בטח מאוד מבולבל ולא יודע מה קורה. ואתה גם בטוח תוהה
מה ההצעה שלי. אני אסביר לך הכל בעוד רגע.
קודם עליי לספר לך מי אני, אני שליח, שליח של אלמ"א, שהוא
ארגון למען מתמטיקאים אומללים, והחלטנו שהגיע הזמן לטפל גם
בך.
תראה אותך, אתה חי בשביל המדיה והתקשורת, בשביל ההמונים,אתה
אפילו לא מכיר את עצמך, חייך בלי מתמטיקה לא שווים לתחת.
אז אנחנו נותנים לך עכשיו 2 אפשרויות, הראשונה היא להמשיך
בחיים הלא כל כך מזהירים שלך, עד שאתה תצטרך להתמודד עם עצמך
ולעבור הכל לבד. האפשרות השנייה היא שאנחנו נעלים אותך באופן
מסתורי מאוד, תיזכר בתור המתמטיקאי הגדול ביותר של כל הזמנים,
ובינתיים ניתן לך את הטיפול שלנו, שאחריו תקבל זהות חדשה ותוכל
להתחיל בחיים חדשים בצורה שאתה תרצה. אז מה תבחר?"

הגיבור שלנו, כמובן, בחר באפשרות השנייה.

"יופי, אז תחכה באותו מקום באותה שעה, בעוד שבוע בדיוק,
להתראות לך." אמר השליח ונעלם.

ידידנו מצא את עצמו בתוך הבית שלו שוב פעם. מבולבל. מפוכח.
מחשבות שניות על ההסכם המוזר. הוא אפילו לא יודע על מה הוא אמר
כן. הוא היה מבולבל בהחלט.

עבר עליו עוד שבוע ארוך ומורט עצבים.

הגיע יום חמישי, ה-יום חמישי ה-נכסף, ה-נפלא, ה-כל מה שהוא רצה
שיהיה,למרות שלא היה לו מושג מה יהיה.

הוא הגיע, גם השליח.
הפעם השליח לקח אותו למכונית מסחרית רעועה, עם סמל של איזה
חברת מחשבים עלומת שם. כשירדו מהמכונית, הוא מצא את עצמו
בבניין ענקי, נקי, מתוחכם, חסר פגם.
הם נכנסו לתוכו, עברו כמה חדרים,והגיעו לאולם גדול.
פנה אליו השליח עם דף,  והתחיל לדבר.
"שלום לך, אתה מעכשיו מר רוברטו אנגוליו, אתה איטלקי, חסר
השכלה, לא נשוי, בן 26. מייד תעבור במכונה שתשריש לך את
הנתונים האלו במוח.
ברוך הבא לעתיד, מר אנגוליו"

הוא נכנס למכונה מתוחכמת,התיישב על הכיסא, וסגר את הדלת אחריו.
אחרי זמן, שנראה לו כמו נצח, הוא יצא מהמכונה, כשהוא באמת
הרגיש כמו רוברטו.

הוא יצא החוצה והדבר הראשון שהוא ראה,קבוצה של אנשים שמברכת
אותו בברכות שונות.
"מזל טוב!"
"איחולים!
"ברכות!"
וכן הלאה...

אמרו לו להיכנס לעוד מכונה. הוא נכנס, עשה מה שאמרו לו.
הפעם זה היה משהו שונה. הוא נכנס למכונה ואחרי נצח וחצי, הוא
יצא והרגיש כמו בנאדם נורמלי. הוא לא ידע מה בדיוק המכונה
עשתה, אבל מה שזה לא היה,הוא הרגיש טוב. הוא הרגיש כאילו הוא
לא יודע בכלל מתמטיקה. מוזר לחשוב על זה, אבל הוא אהב את זה
ככה.

כיוונו אותו לחדר סגור, מוגף בתריסים עבים. הוא נכנס. חיכה לו
בפנים איש, ישוב בכיסא מהודר, מאחורי שולחן מהודר. כל החדר הזה
היה מהודר.
האיש התחיל לדבר.
"שלום לך רוברטו. אני הוא ראש אלמ"א, האגודה למען מתמטיקאים
אומללים, כמו שאתה כבר יודע. אתה עברת את הטיפול שלנו בהצלחה,
אבל אל דאגה! נסר דאגה מלבך, כל הידע שלך, לא נעלם לאף מקום,
והוא עדיין קיים, אך בתת-מודע שלך, הוא לא נמצא בשימוש, אך הוא
עדיין קיים. יכול לקרות מצב בו תצטרך חשיבה מתמטית ואז הוא
יפרוץ ותוכל להשתמש בו, אבל זה יקרה רק כאשר תצטרך. אולי
בהתחלה חייך ייראו חסרי משמעות ללא המתמטיקה, אך אל דאגה, אתה
תתרגל.

"נעשו בשבילך סידורים, מר אנגוליו, יש לך דירה מרווחת ברחוב
הנוגדים 3,  ואתה מחר מתחיל לעבוד בפיצרייה השכונתית,שהיא
בדיוק מתחת לבניין שלך. בהצלחה לך, ומייד כשתצא תחכה לך מונית
שתסיע אותך לביתך,ואל דאגה, כל החפצים שתצטרך יהיו שם
כשתגיע."

עכשיו כשיש לו את שמו החדש, לא משנה מה היה שמו הישן, אז הלך
רוברטו לכיוון שלט היציאה הזרחני, יצא החוצה, ובאמת חיכתה לו
מונית מכובדת עם נהג מכובד. מונית נקייה וסטרילית ומהודרת.
המונית הורידה אותו ברחוב הנוגדים 3, וחנתה בדיוק ליד הבניין
שלו, שהיה בניין חדיש ונקי בהחלט.

הוא ירד מהמונית, נכנס לקומת הכניסה ומצא את שמו מודבק על אחת
מתיבות הדואר שהיו שם, גילה שדירתו היא דירה מספר 1, ועלה
לקומה הראשונה, הוא פשפש בכיסוי ומצא מפתח משונה למראה, אך
מהודר ונקי.
הכניס את המפתח לחור המנעול, סובב אותו ונפתחה הדלת, הוא מצא
דירה מסודרת ונחמדה בהחלט, חייך לעצמו ואמר לעצמו בקול רם
"ברוך הבא לחייך החדשים, רוברטו".

אחרי כמה ימים,  התקשורת התחילה לדאוג, הביתן של המתמטיקאי
הגדול היה סגור, איש לא יצא ולא נכנס,הוא לא נראה בשום מקום.
אחרי דיון ציבורי גדול, הוחלט לפרוץ פנימה, ומצאו את המקום ריק
לגמרי, אפילו חפציו נעלמו, חדרים גדולים וריקים. אף אחד לא ידע
מה באמת קרה, וכמו שקורה תמיד, הועלו מיני השערות הגיוניות
יותר ופחות.
אף אחד לא ידע למי להאמין, ולכל אחד הייתה תיאוריה משלו, או
פיתוח של תיאוריה אחרת. איך שלא יהיה, המתמטיקאי נהיה אגדה,
מיתוס.
כמובן שהיו אנשים שמכרו סיפורים לתקשורת על הופעתו בכל מיני
מקומות,או בחלומותיהם שם נתן להם הוראות שונות ומשונות.

אבל רק רוברטו אנגוליו שלנו ידע את האמת לאמיתה. והוא לא רצה
לספר אותה. כך שהתעלומה הייתה ונשארה מאז ולתמיד בלתי פתורה
ועניינה חוקרים במשך שנים רבים לאחר מכן.

סוף דבר: רוברטו חי את חייו כבנאדם נורמלי, הוא התחתן והקים
משפחה, ולעולם לא גילה לאיש על עברו. הוא למד לחיות את
החיים,ליהנות, לצחוק, להשתולל, למד להכיר את עצמו. הוא שמח
במצבו.

כי מאחורי רוברטו יש ארגון אלמ"א, ארגון למען מתמטיקאים
אומללים, ומי שיפריע לו, דמו בראשו...