ההחלטה להרוג אותו עברה לנו בראש פתאום.
יכולתי לראות את השיניים שלו ננעצות בפיצה, ואת הגבינה המותכת
נוזלת לו מהצדדים של הפה.
ואז אני אומר לעצמי שוב שלעזאזל, כבר מריחים את הקיץ מלמטה, כל
כך פראי ומשגע, ואז אני אומר לו "אז מה התימה?" זה מה שאני
אומר לו, אז.
"אין תימה."
"אין מניפסטים."
"נשימותיה האחרונות של האסתטיקה בשביל עצמה."
נתקענו בהווה הסוז'טי סתם, יכולנו לנשום את הסדקים הנבקעים
שלו, בתוכנו.
שאלנו אם אפשר להזמין קוקה קולה.
התחלנו לשאוב את הנוזל המגעיל מתוך התא המתכתי עם הגאזים, אל
תוך הקיבה.
זה שהיה איתי שאל את הנער בדלפק אם אפשר להשתין בתוך הקולה,
ולמחזר, בשביל איכות הסביבה, וכאלה. אחר כך הוא שאל מה הם
עושים שם בקוקה קולה עם התאים הרבים כל כך, אחרי שעוזבים אותם
הגאזים. "חתיכת חרא מזוין", זה מה שזה שהיה איתי אמר לו, בסוף.

הוא אמר לו שאם היו לו מספיק גפרורים הוא היה שורף על המקום את
הפיצריה הדפוקה שלו.
לעסנו את הפיצה והלסתות שלנו זזו בתנועה סיבובית.
חפרנו עם העצמות, בגבינה.
"שש... אתה שומע?" אמרתי לו פתאום. הוא השתתק. זקף את
האוזניים.
"לא שומעים כלום", אמרתי.
"גם לא מתחת", אמרתי.
"זה מחוץ לספקטרום שלהם", אמרתי.
הידיים שלו רעדו בתוך הכיסים. יצאנו. נשארנו עם הגאזים בגרון
ועם השמיים ריקים ועם הכבישים, חלקלקים כל כך. הזוהמה צרבה את
המוח. תל. תל. תל. תל? אביב.
ועם ההחלטה , הפתאומית. הסופית. להרוג אותו.

"הוא נוחת בירושלים עוד שבוע בדיוק", אמרתי לו.
"יש לי אקדח, וגפרורים", הוא אמר לי.
"ואם בדיוק כשאלחץ על ההדק יגידו קאט?"
"יצלמו שוב", אמרתי. "הרי תמיד, לעזאזל, תמיד, מצלמים שוב."
"רק הנבלות חושבים שיש דבר כזה, הטייק האחרון."
עכשיו, באחד מן הימים האלה שמקציבים להם דף בלוח השנה עם מספר
ושם, וחשבנו מה יש לכתוב שם, אנחנו יושבים, וחושבים.
שנינו ב  cross cutting מאחד לשני, יורקים על השמש, כל אחד
בתורו.
"הם התחילו לצלם את M ", אני אומר לו בשקט.
"הם בנו אותה, והתחילו לצלם", אני אומר.
הוא התחיל לרעוד.
"היית שם?"
"חזרתי לפני שבועיים."
"היא השתנתה?"
"נשארה כמו אז, כשהיינו, רק הקירות אפלים יותר, סדוקים יותר."
הוא התחיל לבכות.
"אני לא מאמין, הוא בנה אותה שוב."
דמעות עמדו לי בעיניים.
ראיתי את היד מוציאה את האקדח. ראיתי את הקלוז-אפ האינסופי, את
האבסטרקט ואת היופי, ואת הנצח. את רסיסי האור נדלקים וכבים,
ואת M הרחוקה כל כך, נגלית ב long shot אפוקליפטי, כאלף מחטים
בתוך העיניים.
ראיתי, את הירייה.
את הפחד הגדול שלי. את הפראנויה המכלה את המעיים. מבחוץ,
מבפנים. מישהו פיזר מסמרים לכל אורך האוטוסטראדה.  
הרחתי את שובל העשן השרוף מהאופנוע שלי, חורך לינארית את השממה
ואת ההר.
ספרתי מיליון קילומטרים בשעה, ממוסמרים או לא, אני טס.
עכשיו אני. עכשיו ההר. עכשיו, הגרון והגאזים. רשתיות הנץ
קוראות את כותרת העיתון המקומי מטה מטה:
"פריץ לאנג נרצח בירושלים."
אני רואה את זה שהיה איתי, עומד עם הגפרורים ושותק.
אני רואה את מבט האש והזעם, את המבנה הפחוס מול מנורת שבעת
הקנים.
אני רואה את הרחבה הגדולה ננטשת, נמלאת משטרה וכוהנים.
ואני רואה אותנו, כאן.
גפרורים בידם, עכברים קאליגאריים, רצים סביב המבנה, רגליהם
היחפות טובלות במעגל הבנזין המתהווה.
אני רואה אותו מדליק את הגפרור הראשון, רץ וצורח, " M  היא
כאן, M  היא כאן."