[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ניר זילכה
/
רבנים ונערה עם דטורות

מסנוורים מסנוורים כל הזמן, מסנוורים. האורות האלה.
עוד מעט הוא יגיע לחדר ויצעק צעקה. יטיל קוביה. אני אחרבן.
אשתוק. אהיה.
הנה הוא בא:"תגמרי לשטוף אותם עד חמש?", "כן."
אני לא אוהבת עבודה שמקבלים בה כסף. הייתי מעדיפה להקדיש את
חיי לים. או לעדר פילים באפריקה. או לפח זבל מצחין במיוחד
שצריך כל הזמן לרוקן אותו.
כאן אין מה לרוקן. רק לשטוף אותם כל הזמן הוא אומר, והם
מתחלפים. משמרת לילה. בחוץ לילה. הכוס שלי קר. בפנים.
בימים הראשונים הוא היה בא ורוצה. הסכמתי אתו למצב: הוא עומד
על ארבע ואני עם מקדחה מלטפת חד ועגול את העין השמאלית שלו.
מי ינקה את הדם, הוא אמר. וצדק.
בינתיים אין לו רעיונות אחרים. אבל הוא מעיין במצבים בראש שלו.
ויבוא ויספר לי.
פעם היה לי סוס קטן. הייתי מוצצת לו. עכשיו אלה כל הזמן לבנים
ולבנות לא זזים וצריך לשטוף אותם.
לפעמים כשיש את החדר הזה ושומעים מבחוץ צרצרים, קוראים לי
קולות. קורים לי קולות מבפנים לנסות. לנסות את הלבנים לא זזים
האלה. אבל הרבנים עם הזקן שולטים פה.
הם מביאים אותם, מחליפים אותם. הם שאומרים לי, תשטפי. אחר כך
הם לוקחים אותם. עוטפים אותם. מביאים אחרים ולוקחים. ככה כל
יום.
פעם הגיעה אחת צעירה. כל כך יפה. העיניים היו פעורות מדם,
והשיער נוצץ. בכיתי ושטפתי אותה. הרבנים עם הזקן התקבצו סביבה
מלמלו הזיעו ופתחו רוכסנים. צרחתי. צרחתי בזעם ולא נתתי להם
לגשת. הם אמרו קדיש ושפשפו ושפכו אחד על השני כמו קופים. על
האחרים שהם מביאים לא כל כך אכפת לי. גם כשאני אבוא לא אכפת
לי.
אבל אני רוצה שידעו? מי שיידע?

ביום הראשון כשהגעתי וההוא הסביר לי את העבודה הוא רצה לדעת
איך קוראים לי.
אחרי שעה כשנאנק ויילל וכאבה לי כבר היד מההצלפות והוא היה
כולו סימנים אדומים וכחולים וצבעוניים, לחשתי לו באוזן: אני
Purgatory , נעים מאוד.
"ברוך שם כבוד מלכותו", הוא מלמל שוב ושוב ונישק את חד המגף
שלי.
בעטתי לו בפרצוף. "מלכותה", תיקנתי.

באביב יפעת הפרחים אלימה ומלבלבת. לפעמים לפני העבודה אני
יוצאת לכרוע עירומה בשדה ההרדופים הפתוח, לראות את הריח ריק
בנחירי.
אני מחרבנת אל מול פני היקום בפליאה, בתפילה, בהשתוממות הנפש.

פי הטבעת נפתח ונסגר לסירוגין כמיקרוקוסמוס אני בתוך אני בתוך
אני. אני חושבת על שאפשר. ועל שנדמה לי כי אי אפשר. ועל הכל
ועל כלום. האם יזובו ההרדופים לנצח, כן, גם בלעדי.
החלום שלי על הקריסה הגדולה של ההיסטוריה אל תוך עצמה: היינריך
הימלר במגפיו השחורים, במשקפיו העגולים ובמעילו האפל הארוך,
עומד דומם.
עומד מול טור הגברים, הנשים והילדים, טור המיליונים האינסופי,
טור הנרצחים שזעקתם נאלמה אל תוך האין, ברבות השנים. הו, כן,
ברבות השנים.  
הוא מתחיל ללכת. הוא עובר אחד אחד ולוחץ את הידיים הקטנות,
הידיים המדממות, הידיים העייפות. מבקש סליחה.
לצעוק את הכאב אל הנייר? הלא זה אבסורד עצום.
במקום כל זאת מביא לי הרב את איבר הפלסטיק השחור, ומבקש שנעשה
כמו שהוא ראה בסרט. שאני אהיה הגבר ואבוא בתוכו עם הפלסטיק. או
שלפחות אבעל בשבילו חמור או משהו. מצחיק.
אני צוחקת לו שכבר שיחקתי בחיי את כל המשחקים האלה. אני שואלת
האם הוא שמע כבר על ההכתרה הגדולה האפשרית של דברים, מושגים,
תחושות, מחשבות - כאינפלציה נוראה של עצמם. כפוסט בנאליות.
האם הוא שמע כבר על מותן של המילים.
"רק אלוהים יודע", הוא אומר, "משהו לא קיים." ספק לי, ספק
לעצמו.
עכשיו הכוס שלי מונח לפניו אחרי שקרבתי אותו פתאום אל הפה שלו,
ונבהל והתרגש ואמר פסוקים.
"ספר לי על אלוהים, כבוד הרב". אני  Hundalasiliah .


מי רוצה לבוא איתי עם הזריחה אחרי תפילת שחרית אל המקום שלי,
המקום שאין.
לפגוש שם את האצטקים ואולי גם את השמש השחורה.
ואת חיות הקודש והפיה הטובה המוצצת ומפלצות התהו האדומות מדם.
את התקרה הנופלת בלחש ואת החדר מתעקם.  
כשיחזור הרב מן התפילה הוא יראה אותי יושבת במרכז ועיניי
עצומות. הפרח ניחוח מן היד האחת שלא רועדת בכלל והזרעים
השחורים כבר מזמן ייעלמו בתוך המשקה בתוך הספל.
לפני הסערה ובין הקיומים, אולי יהיה לי שקט.
"רוצה לשתות?", זה מה שאני אגיד לו אז.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
עם קצת מזל וקצת
יכולת שמוליק
יזיין
ת'תרנגולת. עם
הרבה רצון והרבה
תרגול הוא יזיין
את כל הלול. עם
הרבה ניסיון
והרבה אהבה הוא
יזיין את כל
החווה!



הדוד משה ברגע
של השראה


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/4/02 3:19
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניר זילכה

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה