או ההיסטוריה של הכוס הארצישראלית  

לפני קצת יותר ממאה ועשרים שנה
הביאו עימם בני העלייה הראשונה
את מסורת השתייה  החריפה והחמה.

בסמובר שמן וחמים הכינו תה טעים
עם שתי קוביות סוכר  וחתיכת לימון
לוגמים עד שהולכים לישון.
לא לפני ששופכים קצת וודקה,
לגרון ניחר.
ומתגלגלים בגורן
עם יפיפיית הכפר.

אחר כך מגיח הפינג'אן מפוחם
עם קפה בוץ, עם או בלי גרגרים של חול.
יושבים סביב למדונה, מספרים ציזבטים
או מממשים אותם עת הלילה יורד
ובבוקר מתפלאים איך זה שבטן תופחת
וצריך עוד פה להאכיל.

שנים חולפות המשק מתאושש
כבר לא שותים  כל כך הרבה עראק
אבל משחקים שש-בשש.

המשקאות מתרבים.
קלים ותוססים,
מתחרים על הבכורה.
נפט זורם בחוליקאת
טמפו בבקבוק  נשי
ומי ברז עם כלור
במוביל הארצי.

יותר מאוחר יהלך כאן ג'וני
ומכבי תחגוג עם או בלי כרטיסים
אנחנו  כבר ארץ נאורה
ושותים כאחד העמים

אני אישית תמיד אעדיף
בקופסא אדומה את הנס
על פני הקולה, הבירה
או הויסקי מתוצרת זרה.
אבל לאחרונה יש לי בעיה
כי אינני בטוחה אם כוסי נותרה
חצי מלאה
חצי ריקה או
חסרה.