אילן מויאל
הZעקה
איכשהו, כדרכו המשונה של העולם בכל המישורים, בלתי
אפשרי להתרגל ולהסתגל לשינויי
מזג האוויר. כשמגיע הקיץ זה תמיד נראה כאילו מדובר
בקיץ הכי חם שידענו בחיינו, וכשמגיע
החורף בלתי אפשרי להתרגל למזג החודרני הזה שנוגע
בעצמות ונוקש בשיניים. אבל החורף
הזה הוא באמת משהו מיוחד. בכל המובנים. ראשית דבר
עקרתי לעיר צפונית וחורפית יותר,
כך שאיני מורגל להסתתר מתחת לשכבות של בגדים ומעילים.
שנית, אני כאן לגמרי לבדי כך
שמפזר החום הנו הנחמה היחידה והאביזר היחידי שמפיץ חום
כלשהו בצינה המאכלת.
שכרתי לי דירת חדר באחד הקיבוצים המבודדים והירוקים
במיקום גבוה במיוחד, ולקחתי לי זמן בלתי מוגבל
להרהורים ולעריכת סדר אישי.
מאוד שקט בקיבוץ המרוחק. כשהטבע מביט על בני האדם
המתייסרים בקרה המתסכלת ומחליט לחנון אותנו במעט שמש
חורפית, אז בבוקר חמים ציוץ הציפורים ומשב הרוח משרים
שלווה בלתי נתפסת ויוצקים משמעות בתוך המחשבות
המשתלטות. בלילות ניתן לשמוע את יללותיהם של להקות
התנים המסתתרים להם ביערות. אם היה באפשרותי לסכם את
המעבר עד כה, הייתי מהנהן בהשלמה, ומחייך לעצמי בהנאה.
אחד מהשלבים שאדם עובר בדרך אל עצמו נקרא שלב
ההתפכחות והקבלה. בהעדר שלב זה
אנו נותרים מבולבלים וחסרי אונים אל מול עצמנו. האמונה
הרווחת היא שאדם, באשר הוא
אדם, עליו ראשית לקבל את עצמו. המודעות העצמית כרוכה
במסע אל תוך היצרים, הדחפים,
הרצונות והמחשבות הכמוסים ביותר בתוכנו, ותחילתו של
המסע טומן בתוכו מלחמה בערכים
חברתיים ודפוסי התנהגות אשר מסתכמים בלא יותר ממעצורים
חסרי כל משמעות.
א
כשהגעתי לפה, ידעתי היטב לקראת מה אני הולך. זה היה
בתחילתו של החורף, וכבר ביום הראשון קיבלו את פניי
גשמים בלתי פוסקים ששטפו את כל האבק מהאוויר ואת
הזוהמה
מהכבישים. הכל קיבל מראה נקי. היה זה כאילו הכל נשטף
במיוחד בעבורי. תמיד העדפתי
את מזג האוויר האפרורי בדרך מסתורית ומלנכולית. בזמן
שכל אלה שהתריסו כי שמיים
אפורים משרים עליהם אווירת דיכאון, אני הפנמתי את
הנאתי מההתרגשות הבלתי מוסברת
שנחתה עלי בימים שכאלה. כבר אז הבנתי שיש בכך יותר
מסתם שוני חברתי.
המעבר לפה לא היה סתם קפריזה או משהו מתוכנן, הייתי
אז במשבר אישי קשה מאוד ולא
הבנתי מאיפה הוא נחת עלי. כבר ידעתי בחיי ימי דיכאון
ורגעי עצבות כמו כל אדם מתלבט
שלא מצליח למקם את עצמו בתוך כל אי הסדר החברתי
בארצנו, אך כשהבנתי שהמצב הפך סטטי בחצי שנה האחרונה,
ידעתי כי אני חייב לעצמי מספר תשובות קונקרטיות.
חודש דצמבר, עם זאת, היה נוראי. שבועות רצופים של
שמיים טעוני עננים כבדים גרמו לי
להבין כי מזג אוויר קודר מעניין ומלהיב כשהוא מגיע
ושובר את הנחמדות הגלויה של כחול פסטורלי ושמש מחייכת,
אך לא באופן קבוע. באמצע החודש היו ארבעה ימים שהמים
לא
הפסיקו להכות בכל דבר גלוי, ובלילות הברקים היו מלקים
בשוט חשמלי את הרקיע שוב ושוב. לא פלא שהוא בכה...
בנוסף, עננה קפואה החליטה לעשות אתנחתא במסעה לאי - שם
ונחתה היישר על ההר שבו נמצא הקיבוץ שבו אני גר. הכל
לבש לבן. ביום שלישי עשיתי את
דרכי מהעבודה, נוסע אולי שלושים קמ"ש בין העיקולים
המפותלים בעלייה, מנסה למצוא את
הכביש בתוך הערפל הסמיך. הגעתי לקיבוץ, רועד כל הדרך
אל הדירה, מאושר על המחשבה כי בעוד מספר רגעים אהיה
אחרי מקלחת לוהטת, מכורבל בתוך השמיכה מול הטלביזיה
ולא
אדע עוד קור עד העונג הבא, דהיינו עד למחרת בבוקר.
אחרי שהפשרתי לאיטי תחת הזרם המעורר, יצקתי מים חמים
בתוספת קפה נמס, סוכר וחלב לתוך ספל, ונשכבתי תחת
הפוך המלטף. בדיוק שידרו בערוץ 2 את "חלומות בהקיצ'יס"
ושמחתי על מעט הומור בלתי מזיק ואורחים ביזאריים שלא
ברור לאף אחד מהצופים איך מוצאים אותם והאם הם באמת
קיימים. בין כל אלה, המחשבות הבלתי מוסברות לא פסקו
מלהטריד את חוסר רצוני הבולט בהופעתן. "לכו לכן,
טפילות חסרות מעצורים! אין לי כל צורך בכן!" השתעשעתי
עם עצמי. בהעדר כל הסבר הגיוני, אני נוהג להנהן ביני
לביני ולהסכים על כך שכנראה עשיתי משהו מאוד לא טוב
בחיי הקודמים ולכן אני חסר מנוח, או שסתם הגיע הזמן
שאודה כי משהו אינו כשורה בממלכתי הפנימית. הושטתי את
ידי אל קופסת
הסיגריות, ואז הבנתי כי הסיוט טרם נסתיים הערב - נותרתי
עם סיגריה אחרונה. חשבתי; גם
אם אעשן חצי עכשיו וחצי מאוחר יותר ואלך לישון מוקדם,
הרי שמחר בוקר אין לי איפה
לקנות סיגריות. ואילו עכשיו עלי להתלבש, להתניע את
האוטו נטול החימום, ולנהוג דרך מחסום
הערפל במשך רבע שעה עד למקום הקרוב ביותר המצויד
בסיגריות . "כשתסתיים התוכנית..."
ניחמתי את עצמי ונאנחתי. הצתתי את הסיגריה ותחת מחשבה
עמוקה החלטתי לסיימה ולא
לשמור חצי לאחר כך. בדיוק באותו הרגע שמעתי את הזעקה
בפעם הראשונה.
ברגע הראשון אני זוכר שניתקתי את עצמי מהמתרחש במכשיר
האלקטרוני וניסיתי להבין מה למעשה שמעתי. רציתי לקבוע
אם אכן שמעתי זעקה, ואם כן אז מאיפה היא בכלל הגיעה.
לא ממש הצלחתי להבין את עוצמתה או את משמעותה. גם
לא התרגשתי במיוחד. לאחר מספר
שניות שבמהלכן תודעתי לא ינקה מאומה בנוגע להבנה
מסוימת, מחקתי את הסוגייה ושבתי
לצפות בתוכנית. "אין לי כוח לצאת עכשיו..." חזרתי
ונאנחתי. מה יהיה איתי ומדוע לא חשבתי לקנות סיגריות
בדרך מהעבודה? אי שם בימים הראשונים להגעתי ובמסגרת
השינוי שעובר עלי,
החלטתי על הפסקת עישון כמה וכמה פעמים. הייתה גם
תקופה בת שבועיים שבמהלכה לא קניתי סיגריות, שכך אעשן
פחות, ולכן איכשהו אני עדיין משלה את עצמי בנוגע
להפסקה וזו הסיבה שאני לא זוכר לקנות סיגריות בזמן.
ואז שוב הזעקה הזו. הפעם היא הייתה ברורה ונוגעת
יותר. נבהלתי. כיביתי את הטלביזיה והתיישבתי במקומי,
דרוך ומוכן לאיתור מקור
הצעקה. אולי מישהו זועק לעזרה? אולי איפשהו ברחבת
הקיבוץ אונסים מישהי? הייתה זו
זעקה אנושית, בזאת הייתי בטוח. היא דמתה יותר לצווחת
כאב מיוסרת. לא הצלחתי להבין אם היא בקעה מגרונו של
גבר, או שמא מגרונה של אישה. כך נותרתי לשבת. חלפו
מספר שניות.
שקט. האם עלי לשבת ולהמתין? מה אם כבר מאוחר מדי?
הלא היה עלי לצאת מיד ברגע
ששמעתי את קריאת העזרה הנואשת, אדם הרי לא סתם צועק
באופן כזה. מדוע יש לי תגובה מאוחרת לכל דבר בחיים?!
הכעס ורגשות האשמה החלו לבעבע ולהציף את נשמתי. לאט
לך...
הרגעתי אותי. אל לך לקחת אחריות על כל דבר שמתרחש,
ומלבד זאת, אין זו אשמתך שמישהו או משהו צווח שם
בחוץ ולך אין מושג מדוע. לפני שהספקתי לחשוב על משהו
כבר
הסיגריה כילתה את עצמה ואני נותרתי עם בדיל ביד.
אפילו שאיפה אחרונה לא נותרה בה.
נאנחתי בשלישית, מעכתי את הבדיל בתוך המאפרה וקמתי
ללבוש עלי משהו. שוב הצעקה.
הפעם כבר פחד אימתני אחז ולפת את נשמתי והאיץ את
פעימות לבי. "מה זה צריך להיות לכל הרוחות?!" לא היה
לי מושג מה עלי לעשות. ואם מדובר ברוצח, כיצד יעלה
בידי לגבור עליו? מחשבות מטורפות רצו אנה ואנה ולפני
שיכולתי לחשוב על דבר אחד ברור והחלטי כבר
הייתי בדרכי לעבר החנייה, אל האוטו. לא ראיתי דבר.
הראות הייתה מחורבנת בגלל עננת הערפל ואדי הקור שבקעו
מגרוני בגלל הנשימה המואצת יצרו חיזוק למצב המבלבל אשר
לתוכו
נקלעתי. לא שמעתי דבר, ולא הבנתי מדוע אני מפוחד כל
כך. איכשהו הזעקה נגעה בי וחשתי הזדהות מוחלטת עם
הקול הזועק. היה זה משהו שהפך בעבורי למהותי וללא כל
הסבר. נכנסתי
לתוך הרכב וסגרתי אחרי את הדלת. אדי הקור שכיסו את
השמשות יצרו בידוד ויזואלי מוחלט
והמגבים לא שיפרו את המצב. ניגבתי את החלק הפנימי של
השמשות עם מטלית אך האדים
שבו וכיסו אותן כמעשה קסם. "איך אני אצליח לנהוג
ככה?" רעדתי מקור. איך אנשים מצליחים לסבול את החורף
הזה? רציתי לצעוק שנמאס לי, שאין לי חשק יותר וזהו.
אבל רגע - הטפתי לעצמי - מה עם הזעקה, כיצד אתה משאיר
את זה ככה וממשיך בשלך כאילו אין הדבר נוגע בך כהוא
זה? אבל מה אני יכול לעשות, מאין לי לדעת מה פשר
הנושא? המוסר, המוסר וכל בני משפחתו הנלווים ( האשמה,
הרחמים, החמלה, הצער והיגון ), כל אלה עוד יביאו עליך
הרס מוחלט. תמשיך בשלך, ילד, והנח לחיים לחיות את
חייהם בעצמם. הנעתי את האוטו. היה רעם, ואחריו ברק
שהאיר לשנייה את השמיים ובתוכם שמעתיה שוב. את הזעקה
הנוראית. באופן לגמרי לא ברור הפניתי את ראשי לאחור,
אל עבר היער העבות. לא שיכולתי לראות משהו, אבל קול
בתוכי אמר נחרצות כי הזעקה הגיעה משם. דוממתי את
המנוע, נשמתי בכבדות מספר פעמים ואז יצאתי ונעלתי את
הרכב. ומה אם היא בוקעת מתוך אחד הבתים, כיצד יעלה
בידי לאתר את המקום? מה אני בכלל צריך את זה!?
שחזרתי את ההרגשה של להיות מכורבל במיטה, נטול דאגות -
אבל רגע - מתי לאחרונה היית נטול דאגות, על מי אני
עובד בכלל? הסתכלתי סביב ומלבד בתים בצדו האחד של
הקיבוץ וצלליות של עצים מעברו האחר, לא ראיתי דבר.
התחלתי ללכת לכיוון היער, משוכנע לגמרי ששם נמצאת
התשובה לזעקה. מה אם להקת צבועים חולי כלבת תסתער
עלי? אצבעותיי איבדו תחושה מהקור החודר ולא יכולתי
לתפקד. איזה מין אדם חסר אומץ אתה?! מבין כל סרטי
האימה שאי - פעם ראיתי, זה היה המפחיד מבין כולם.
בציניות אופיינית אמרתי לעצמי שאחרי הכל זאת המציאות,
והרי אין סרט שישווה למציאות באשר היא. קרבתי למתחם
העצים ונעצרתי. מה יש לי לחפש שם? אפילו סיגריה לא
הייתה לי. סובבתי את ראשי לעבר המכונית החונה וקפאתי
במקומי. מה עובר עליך? עצמתי את עיניי, שכך אוכל
לחשוב טוב יותר, ושמעתיה שוב. הפעם היא הייתה ברורה
יותר: היה זה קולו של ילד. ילד אבוד ששכח את הדרך
הביתה. ילד שהתבגר מוקדם מדי, ילד זקן. דחף בלתי
מוסבר להושיע ולהצילו מאובדן הביאני לפקוח את עיניי
באחת, ומבלי להרהר במהות מעשיי נכנסתי לתוך היער.
ב
החשכה הייתה מוחלטת. בין כל העצים היה פחות קר משום
שהרוח לא הכתה בי באופן ישיר
אבל בכל זאת לא הצלחתי לשלוט ברעד שגרם לי לאבד
שליטה על גופי. כל הדרך למטה הייתה ירידה תלולה.
האדמה הרטובה הייתה במקומות מסוימים בוצית ולפתע הפכה
מחליקה.
היער הצפוף גרם לי לחוסר שיווי משקל מסוים, כאילו
הייתי נתון במבוך מתוחכם אשר רק בעזרת מזל יהיה
באפשרותי לפענח את הדרך אל נקודת היציאה. הרמתי את
ראשי כדי שאוכל להביט על המרחב הפתוח ולראות מעט
שמיים, אך הדרך אליהם הייתה חסומה על ידי צמרות העצים
שנשקו האחת לשנייה. לא הבנתי איך אצליח למצוא את
דרכי בחזרה אבל הבטחתי לעצמי כי לא ארחיק לכת. האדמה
הייתה רטובה וחוסר ההגיון שבעצם הימצאותי שם, בין
העצים, כמו טרזן אבוד, רק הביא לתחושת לאות וחוסר חשק
להמשיך ולחפש. לחפש מה?
אולי איזה ילד שהלך לאיבוד. מה הסבירות שבאמת יהיה פה
ילד? הצמחייה הסבוכה בין גזעי העצים גרמה לי לתפוס
שכנראה אני האדם הראשון שעובר פה בחודשים האחרונים וכל
הסיטואציה פתאום גרמה לי לקלוט כי משהו איתי ללא ספק
השתבש באופן מוחלט. כבר רציתי לפנות ולהניח לכך, אבל
אז זה פשוט הופיע מולי: דמותו של הילד, בבואתו.
עיניים פקוחות לרווחה, מביטות אל העולם בסקרנות אין -
סוף ומבקשות תשובות. מה הן שואלות? את זאת לא יידע
הילד לומר בוודאות. הוא מחפש השלמה, הוא מחפש ביטחון,
הוא מבקש הבנה והוא רק מבקש אהבה. ומה לו וליער
הגדול והקפוא, ומדוע הוא זועק?! ניסיתי להיכנס לתוכו,
לחדור לתוך עיני הילד המופתעות. עצם העובדה שראיתיו
בעיני רוחי בלבד לא הטרידני כהוא זה -
בעבורי המשמעות שלו הייתה ממשית כאילו מדובר היה בילד
בשר ודם ואפילו יתרה מכך -
הופעתו בחיי דווקא פה ועכשיו הייתה חשובה ובעלת משמעות
מהותית. ככל שניסיתי להבין, כך התובנה התרחקה ממני
וככל שניסיתי לבלוע את ישותו לתוכי כדי שאהפוך לחלק
ממנו ואוכל
להפסיק את הזעקה הנוראית, כך הוא חמק ממני. מבלי משים
הוספתי ללכת, ולהבדיל מהרגעים
הראשונים בהם נכנסתי לתוך היער, הפעם לא הטרידו אותי
מחשבות נגד או כל מחשבה אחרת
- רגליי פשוט הובילו אותי בעקבות אותה בבואה שהוסיפה
להביט לתוכי ובעיניה סימן שאלה
ענקי. באיזשהו שלב פתאום עצרתי. הילד נעלם ממני ואתו
הכוח או החשק להמשיך. המחשבות - הן חזרו. פתאום יכולתי
שוב להרגיש כיצד זה להיות בתוך היער באמצע הלילה,
במזג אוויר
חורפי וכנראה ללכת לאיבוד. מקהלת יללות אשר נשמעו
קרובות אך לא ממוקמות הסתערה עלי מהרווח שבין העצים.
יללה רדפה יללה רדפה יללה.... ואז הן פסקו, ושוב
התחילו. כעת היללות לא נשמעו יחדיו, אלא אחת המשיכה
את השנייה. האחד השמיע את קולו בעוצמה עולה, וככל
שעוצמת קולו ירדה, כך התפללתי שלזו האחרונה לא תהיה
המשכיות, אך מיד המשיך את השירה חבר אחר מהלהקה. מה
הם בכלל מייללים, מה הם אומרים אחד לשני? נעשיתי צמא.
עלי העצים היו רטובים מהטל והתאוויתי לרכון על ברכיי
לעבר אחד השיחים בעלי העלים הרחבים ופשוט ללקק את המים
מהם. מה קרה לילד? מזה זמן רב לא שמעתי את זעקתו.
האם זה אומר שאבדה התקווה בעבורו, האם איחרתי את
המועד? או שמא זהו סימן שעלי לפרש לגבי עצמי ותו -
לא? שתי הגרסאות היו שוות במשמעותן מבחינתי ולא יכולתי
להחליט מה נכון יותר. הרי שאם השנייה היא הנכונה אז
אני יכול לחזור בחזרה וללכת לישון. כבר היה לי ברור
שסיגריות אני לא אקנה הלילה ובכלל לא התחשק לי לעשן.
אך מה אם דווקא התיאוריה הראשונה היא הנכונה והילד
בכל זאת עדיין חי ונתון בסכנה? אמנם נכון, שכנעתי
אותי, עצם הופעת הבבואה מרמז כי אכן מדובר באיזושהי
התגלות פנימית רבת משמעות אשר
את פרושה אולי אגלה בשלב מאוחר יותר, אך עם זאת
הזעקה הייתה ממשית ולא ישכנעו אותי אחרת. רציתי לעשות
הפסקה לצורך מחשבה, כהרגלי, אך היה זה מיותר משום
שברור היה לי
שההתעסקות בכך לא תביא לכל מסקנה חד משמעית. לפתע
דמותו שבה אלי ולהפתעתי שמחתי יותר ממה שיכולתי לשער
על חזרתה. משהו בתוכי הטריד וחזר ושאל מדוע זה כך,
והאם עלי לחשוב על משמעות זו. כלומר, מדוע אני שמח
על שובו, האם באיזשהו מקום אני מפחד לאבד אותו מפני
שבמקרה כזה אחוש אחריות מוסרית ורגשי אשם ירדפו אותי
כל ימי חיי על שנכשלתי? ייתכן, הסברתי לעצמי, אך לא
זה מה שחשוב ומיותר להתעסק במניע עכשיו - זה פשוט חשוב
בגלל שזה חשוב וזהו זה. הילד הביט בי והוא נראה
לפתע כועס ומאשים. מה הסיפור שלך? התרסתי בפניו בכעס.
על מה אתה כועס ובאיזו זכות? אני מסכן את החיים שלי
בשבילך ועושה את מירב המאמצים כדי להציל אותך ( איפה
שלא תהיה ) ואילו אתה כועס! הרגשתי מרומה ולא מוערך.
זו לא הייתה אשמתי שלא הצלחתי למצוא אותו עדיין. מה
עוד יכולתי לעשות? היללות פסקו. באותו הרגע החלטתי שדי
לי מכל המצב ושאני חוזר לדירה.
ג'
מיד עשיתי אחורה פנה והתחלתי לעלות בחזרה. לא היה לי
מושג מה השעה הנוכחית ומה הייתה השעה בה התחלתי את
החיפוש המטופש. לא יכולתי לשער כמה זמן חלף משום שבכל
העת בה הלכתי מהופנט אחרי בבואת הילד, פשוט איבדתי
כל תחושת מציאות. הדרך למעלה הייתה קשה ומחליקה יותר.
נתמכתי בגזעי העצים, בענפים ובכל דבר מוחשי ומחובר
לקרקע בו יכולתי לאחוז. היה זה אקט מוזר למדי, מפני
שברגע שבו החלטתי לחזור, נעלם הילד. סברתי כי לבטח
הוא הלך לו לדרכו, תהיה אשר תהיה. באשר למשמעויות?
הייתי עייף והעדפתי לנבור בהן מאוחר יותר. באיזשהו שלב
כבר לא יכולתי להתאפק ומצאתי את עצמי שואב מהעלים את
טיפות המים שהצטברו עליהם, מלקק את רסיסי הטל. חשבתי
לי, מעניין כמה עלים עלי לסחוט כדי להפיק כוס מים
אחת והחישוב הבלתי מוכח הביא לתוצאה של כמה מאות או
אלפים, אני כבר לא זוכר בוודאות מה בחרתי. כשנעמדתי
על רגליי הרגשתי פתאום השתפרה פלאות. איכשהו וללא כל
התראה אופטימיות נחתה על רוחי. הסברה היחידה בה יכולתי
לתרץ את השינוי במצב הרוח, הייתה זו שאמרה כי נזקף
לזכותי לילה בלתי שיגרתי אשר ילווה את מחשבותיי וכנראה
גם את נושא שיחותיי עם מספר אנשים מצומצם עוד ימים
ארוכים.
חייכתי ופניתי להמשיך בדרכי ואז הבחנתי כי במרחק מספר
מטרים ממני עומד לו תן מאיים. חשתי כיצד פעימות לבי
מאיצות את קצבן ולא ידעתי אם לפתוח בריצה, אם לזנק
ולנסות לטפס על גזעי העצים או שאולי עלי לחפש אבנים
ולזרוק עליו להבריחו. בהעדר החלטה פשוט נותרתי קפוא
והבטתי לתוך עיניו שהלכו והתכווצו ככל שלסתותיו הלכו
ונפערו וחשפו שיניים חדות. עקבתי אחר תנועת גופו
הדרוך. הזנב המקופל בין רגליו אמר לי באופן וודאי כי
הוא נגוע בכלבת. ( פרט שלמדתי בילדותי ומעולם לא טרחתי
לאמת אותו ).
הבנתי כי גם אם בעוד מספר רגעים לא תצטרף כל הלהקה
לארוחה ויעלה בידי לצאת עם נזק של מאבק גורלי ומספר
נעיצות שיניים בבשרי, לבטח אגווע תוך זמן קצר כתוצאה
מכלבת.
כיצד?! שאלתי. כיצד בכל שלב שבו ניתן להתענג על מעט
שלוות נפש, משהו נורא וגדול יותר מופיע ומרסק הכל
לגורמים? אמנם באופן מסוים היה צפוי שאתקל באחד
מהטורפים בדרכי, אך כשזה לא הופיע השלכתי זאת על
אחריות אלוהית השומרת עלי. כעת הסקתי כי רק בגלל
שחשבתי על שמירה אלוהית אפשרית, למעשה ביטלתי אותה
מיידית. אז מה יהיה עם כל המחשבות האלה? לא חשוב,
ויתרתי, העיקר שאגיע הביתה בשלום. החיה לא זזה ממקומה
וכבר איבדתי את סבלנותי. גמרתי אומר להבריחו ולכן
ביצעתי תנועת איום אופיינית ( כמו שני שוורים לפני
הנגיחה ) ובאופן אינסטינקטיבי הוא נבהל וברח. לא הנחתי
לתחושת הניצחון להסתער עלי ופשוט מיהרתי והמשכתי ללכת,
מוכן ודרוך למפגש הבא, באם יהיה, משום שעדיין לא
איבדתי את האופטימיות. מלווה במחשבות מעורבות ומטרידות
עשיתי את דרכי בחזרה, ואפילו לא שמתי לב כמה ולאיזה
כיוון אני הולך. הבנתי את זה כשניסיתי לשחזר את הנוף
שהיה לפני מספר דקות הליכה ולא הצלחתי למקם תמונה
כלשהי בזיכרון. מאידך, חייכתי לעצמי, היער כל כך חד
גוני במובן מסוים שזה לא באמת חשוב. נזכרתי שבתקופה
הרעה שלי המצב היה נוראי ובלתי נסבל במישור הזה: מעבר
לכל החרדות שנחרדתי, גם לא הצלחתי לזכור פרטים חשובים
ואלמנטריים. באם היה איזשהו פרט חשוב שידעתי בוודאות
שאסור לי לשכוח, ( כמו למשל ימי הולדת של החברים הכי
טובים שלי לפני המצב ), אז הייתי פשוט דואג לחשוב
עליו במשך מספר ימים לפני התרחשותו. גם אז הייתי מבין
פתאום שלמרות כל זאת ביום המיוחל הייתי פשוט שוכח
ונזכר שוב. כאילו זה לא היה שם באמת. ואפרופו, מחשבות
מסוג זה נהגו להסיח את דעתי מהמתרחש סביבי: ההתעסקות
הנוראית בהבנה ובהפקת משמעויות שגרמו לי לאבד מלכתחילה.
למרות שבלתי אפשרי היה לראות כל הרקיע בגלל החשכה,
העננים וצמרות העצים, השמיים הוארו פתאום בעקבות מכת
ברקים מלווה בפיצוצים שמימיים. פעם חשבתי על הרעם. על
העובדה שהשמיים מצליחים להשמיע קול.
וכמובן, הרי ניתן להסביר הכל ( כמעט ) בעזרת מונחים
מדעיים לוגיים, אך אם אני משתדל להבין משהו מכל
הטירוף שמתרחש בעולמנו הקט, ומונע מהמחשבות היפות
ונטולות ההגיון האלה לעבור דרכי - אזי לא נשאר דבר.
בהתחלה חשבתי שהילד המציק חזר. עדיין לא סלחתי לו על
המבט המאשים שהוא זרק לעברי בזמן שכל כך השתדלתי
לעזור. אחר כך הבנתי דבר נוסף וחשוב לא פחות: פשוט
נמאס לי להרגיש אשם בעקבות כל ההאשמות שמושלכות כלפי
( שלא בצדק ) מאנשים אשר אכזבתי אותם ( שלא באשמתי ).
אחרי שהבנתי שהייתה זו אזעקת שווא והילד כנראה לבסוף
סתם מת, האור החזק גרם לעיניי לתעתע בי וראיתי מולי
לפחות שלושה תנים בעמדת התגוננות. רציתי כבר להגיע
לדירה ולשכוח מכל זה. חשבתי על מספר השעות המועט
שייוותר לי לשינה וכבר נעשיתי עייף מהמחשבה שלבטח מחר
בעבודה אהיה עייף. חשבתי על הרגע שאכנס לדירה, שאפשוט
מעלי את הבגדים הבוציים, אכנס להתקלח ואז אזרק למיטה
ואירדם תוך שניות. אולי אני אפילו לא אתקלח, נראה.
ואיזה יופי! פתאום התחיל לרדת גם גשם. הרגשתי כאילו
אני דורך במקום ולא מתקדם כלל והגעתי למסקנה שאני סתם
לא לוקח את החזרה לדירה ברצינות ומיד הגברתי את קצב
הליכתי. חלפו להן עוד מספר דקות גורליות וכבר הייתי
רטוב לגמרי. הייתי בטוח שמשהו לא מסתדר ועל פי כל
הגיון רצוף כבר אמור הייתי להגיע. הדרך למטה משום מה
נראתה הרבה יותר קצרה. כבר לא העסיקה אותי המחשבה
מדוע בכלל נכנסתי ליער מלכתחילה ודווקא אז שמעתי את
הזעקה שוב.
"הבן זונה הקטן לא מת!" הפצרתי ואז משהו בתוכי הרגיש
אחרת, שונה ממה שהרגשתי בפעמים הראשונות לזעקה. זה לא
שזעקה זו החרידה אותי פחות, אלא שהיא לא הייתה הזעקה
של הילד. הקול שלה היה גבוה יותר והיא בקעה מגרונו
של אדם אחר. זהו, החלטתי, אני לא אניח לשום גורם
חיצוני, או לי עצמי, לתעתע בי. את הילד האבוד הסכמתי
לקבל ולא פקפקתי
בממשותו ( פקפקתי, אך חזרתי בי וזה מה שקובע ), אך זה
כבר עובר כל גבול. בחייך, מה הסבירות שקיים אדם נוסף
הזקוק לעזרה באותו היער ובאותו הלילה? האמנם... אולי
זו משפחה שרכבם נתקע ביער והם פשוט זועקים כל אחד
בתורו משום שאין לאדם אחד את הכוח לצעוק? ולהיכן
האימא נעלמה, אולי היא פצועה, ואולי הוא אב חד הורי,
ואולי מספיק עם השטות הזו? כבר הרגשתי קרוב ליציאה.
כל חוש שאי פעם פעל באופן תקין בתוכי ידע זאת.
גמרתי אומר שלא יעזור כלום - אני לא מקשיב לו. כבר
הרגתי את הילד ואין לי בעיה נקודתית לחסל את האבא.
ואז הוא זעק שוב. לרגע אחד כבר הצלחתי לראות את
בבואתו מולי אבל כנראה היא הייתה פחות אבודה וכבר לא
בדמות הילד החמוד, כך שלא טרחתי לפתח כלפיה אמפטיה.
למעשה היה מקובל פחות לקבל זעקת אובדן מאדם מבוגר
מאשר מילד ולא ידעתי איך אצליח להתמודד עם המצב כעת
ולכן התעלמתי. האב המיוסר היה עלוב באופן מסוים בעיני,
מעורר רחמים במקצת. לא אהבתי את עצמי על ההרגשה
האיומה שהתעוררה בי בעקבות המחשבה העלובה שחלפה בי
בנוגע לאב. זה לא היה הוגן מבחינתי לבטל את כאבו
ופחדיו רק משום שלא ידעתי כיצד להתמודד עם העובדה שגם
אנשים גדולים וחזקים יכולים ליפול, וכשהם נופלים אז
העולם סביבם לא מסוגל לקבל אותם כילדים במעטה של ארשת
בוגרת. והרי הם התבגרו רק משום שהעולם עצמו הכריח
אותם להתבגר. היה לי קשה לקבל זאת אך לא הייתה לי
כל אפשרות לשנות סדרי עולם ולכן פשוט למדתי לסלוח
לעצמי והנחתי לכך. באותו הרגע גם הבנתי מדוע הילד קרא
לי: זו לא הייתה הפעם היחידה שבה מבחינתי הרגתי אותו
בחיי - עשיתי זאת פעמים אין ספור בעבר - אך כעת פשוט
הנחתי לו ללכת מפני שזו הייתה הבחירה שלו.
שמחתי לגלות שלא טעיתי וכעבור דקות קצרות כבר הייתי
ברחבת החנייה. חלפתי על פני הרכב שלי שהיה מכוסה
רסיסי טל, השמיים התחילו להתבהר ולמרות העובדה שהלילה
כבר נגמר והנה אני צריך להתעורר ליום חדש, לא הרגשתי
כי בזבזתי את הלילה לשווא. כשהייתי כבר במיטה, ממש
לפני שנרדמתי, חשתי אפילו סיפוק מסוים - זה אמנם היה
בסך הכל טיול קצר ותמוה אל תוך הלילה, אך את המסע
עשיתי לתוך הקול הזועק בתוכי. |
