האיש האפל חוזר כל לילה לחדרי, אני מרגיש אותו, הוא מרעיד את
כל גופי, כמו מכת חשמל מזויינת. "תיקח פטיש ותנפץ לעצמך את
הגולגולת" הוא אומר, ואני נלחם, אומר לו שילך, שלא יחזור. "למה
לך לחיות? בוא איתי, אני לעולם לא אנטוש אותך!" הוא מנסה. ואני
יודע שהוא לא משקר. "דיי! תלך, אתה לא אמיתי" אמרתי נואש
וכיסיתי את עיניי, "אני אמיתי בידיוק כמוך" וכאילו רק כדי
להוכיח את זה ליטף את ראשי ברכות, בכיתי, בכיתי חזק. מיבבות
חנוקות לצווחות של כאב.

נכנעתי, אחזתי בפטיש והנפתי אותי מעל הראש. האיש האפל הינהן
במבט מרחם. כאב חד ברקתי השמאלית ואז החושך בא, כשהוא מצוייד
בזכרונות כואבים מהעבר, הילדים בבית ספר שצחקו, אכזבת ההורים,
כשיעל נטשה, כשהחברים התרחקו, כל קללה, כל פגיעה, כל מבט נגעל
ושופט של בני-אדם. ואני, משותק.   כשראיתי שוב את אחותי הקטנה
נאבקת בסרטן, ונחנקת מהקיא של עצמה חשבתי שליבי יקרוס, שאני
אשבר לאלפי חתיכות אבל אני...משותק, אפילו דמעה לא.

מוות זאת תחושה כל כך מוזרה, הפחד השתלט, כמו נפילה מהירה.
ליבי הלם בחוזקה, זימזום הולך ומתחזק באוזניי, הרגשתי את נשמתי
מתרחבת ומציפה את גופי, ידעתי שאין כבר דרך חזרה.  הזימזום הפך
צווחה, מקיפה אותי, חודרת לתוכי, הפחד הפך אימה מהלא נודע, האם
עשיתי טעות? האם יש דבר נורא שמחכה לי? איש אפל! אני צריך
אותך! אמרת שלא תעזוב אותי!.

האיש האפל התקרב, ולשבריר שנייה ראיתי ניצוץ כה מזוויע ולא
אנושי בעינייו, אך זה היה מאוחר מידי הוא שלח יד לחזה שלי, פתח
את פיו וצחק צחוק רקוב ורשעי.

"איפה אני?" מילמלתי, אך אין תשובה. רחש טיפטוף של מים נשמע
מרחוק ולפי ההד שיערתי שאני במערה.  הבטתי סביבי אך רק החושך
מקיף, הושטתי יד לרצפה בניסיון למצוא אחיזה האדמה הייתה לחה
וקרירה, התישבתי.  בדקתי את גופי, אנני פצוע, אבל ערום, בוער
מחום וחסר שערות, אפילו הגבות חסרות.  נעמדתי כשיכור, בחילה
הציפה את גרוני. איך האיש האפל עשה לי את זה? בטחתי בו, אהבתי
אותו.

לאחר מספר צעדים קדימה נתקלתי בקיר מעוגל, הוא היה חלקלק
וחמים, כאילו מכוסה כולו בריר. המשכתי ללכת כשידי הימינית
מחליקה על הקיר כדי לשמור על כיוון, מידי פעם משב רוח חלש נגע
בגופי, וידעתי שאני בכיוון הנכון.

התהלכתי כך מספר שעות, רגשות העצב על בגידתו של האיש האפל הפכו
לכעס ורצון לנקמה. משב הרוח היה מלווה בצחנה נוראית. מחשבות של
טירוף היו בראשי, נשברתי והתחלתי לצעוק "