04.04.02

שכבתי לי שם עם ג'וינט ענק ביד, מסטול בלי סוף. רק מי שמעשן,
או עישן יודע למה אני מתכוון, אתה שוכב באוהל סגור,40 מעלות
בחוץ, 80 בפנים, הגוף עוד רגע מתפוצץ, ולא איכפת לך בכלל,
הבגדים נעלמים בדרך מסתורית מעלייך, אבל לך לא אכפת מכלום,
אנשים עוברים מעלייך ואתה רק מחייך.
לנהוג ככה זה בכלל משהו, רמזורים נוזלים, אנשים שוחים באויר
כמו דגים, אתה בטייס אוטומטי בכלל לא נוהג, אלא יושב על הגג
נהנה מהבריזה, ואז הקסם הגדול מכולם אתה בבית. אין לך מושג איך
הצלחת להגיע לשם אבל גם ממש לא איכפת לך.

אז שכבתי לי שם מחכה לבום שיגיע, והעיניים יהיו מפוצצות. אני
חייב פעם לראות את הזין שלי שוחה לעבר בחורה. סקס בסטל?? חייב
לנסות.
היא באה מעלי, אני לא זוכר מתי, גם לא ממש הרגשתי, סתם שכבתי
שם מחכה לאורגזמה שלא בראש שלה להגיע. והיא כמו רובוט מנצלת את
המצב עולה ויורדת, צועקת ולוחשת, ואני כלום.
שהיא החליטה סוף, סוף, להגיע הרגשתי את הקונדום מתנפח, עוד רגע
מתפוצץ, אבל חוץ מזה כלום, לא גלים ובטח לא אורגזמה. ביקשתי
שתרד ממני ונרדמתי.
בבוקר היא הודיעה לי בשמחה שהיא גמרה שלוש פעמים, ונורא
התאכזבה שלא היה לי כוח להמשיך, "אולי בפעם הבאה"- לחשה לי,
אבל אני הודעתי לה בחגיגיות שהפעם הבאה לא תהיה, אין סיכוי
שעוד פעם אני עושה את זה מסטול.
האכזבה ניכרה על פניה, "אבל צריך לגוון... " , "אם את רוצה
לגוון אני יכול להתחיל להרביץ לך", זרקתי בעצבנות. הכאבים שהיו
לי באשכים אחרי הבעיטה שלה ,כאבו הרבה אחרי שהיא הלכה. עם
שקיות קרח באזור הרגיש, החלטתי שבכלל הקונספט של להיות מסטול
כבר לא נראה לי, אז קברתי את ה- 25 גרם שנשארו לי בגינה
האחורית של הבניין. הייתי גאה בעצמי שככה זרקתי 100 שקל ולא
היה לי איכפת.
עליתי הביתה אבל לא היה לי מה לעשות, עם הגראס הפסקתי, ענת עפה
לה כנראה לתמיד, ועוד השאירה אותי עם כזה כאב שאפילו לעשות ביד
לא יכולתי. החלטתי לרדת לגינה הציבורית שממול לבית.
עם כוס קפה ביד נשכבתי לי על ספסל עוצם עיניים. כנראה מזמן כבר
לא התגלחתי, כי מישהו חשב שאני איזה הומלס וזרק לי 5 שקל לכוס.
חמש שקל זה עדיין כסף אז קניתי לי ארטיק לימון והתחלתי ללקק
בהנאה, איזה כלב אחד הסתכל עלי במבט עצוב אז נתתי לו חצי. תוך
שניה הוא חיסל אותו.

הוא בא אחרי הביתה, כנראה מצאתי חן בעיניו. הוא היה כלב קטן
כזה עם שיער צהוב, ארוך ומלוכלך, דבר ראשון שעשיתי היה להיכנס
להתקלח אתו, לא היה לי שמפו לכלבים אז חפפתי אותו
בהד-אנד-שולדרס שלי, הוא היה מאושר מהמים וכל הזמן קפץ ואני
נקרע מצחוק. יצאנו החוצה והתייבשנו, הוא נראה הרבה יותר טוב,
בטוח שיותר טוב ממני, עם מראה החמאס שלי. עם זה כבר לא הייתי
מוכן להשלים, התחלתי להתגלח ואחרי ארבעה חתכים נראיתי כמו משהו
שדומה לבן אדם, אחד שעבר אצל פרדי קרוגר אבל עדיין בן-אדם.
הכלב למרות כל החתכים המשיך לחייך אלי אז לא היה לי ממש איכפת.
הוא היה בצבע צהוב מלוכלך, צהוב כמו הארטיק, אז קראתי לו למון.
אבל הייתי די בבעיה כי אוכל לעצמי לא היה לי אז בטח לא כזה של
כלבים, והוטרינר, והכל, התחלתי לחשוב עוד פעם על למה אני מכניס
את עצמי. אבל חיוך אחד של הכלב אלי ושכחתי הכל.

שלא תבינו לא נכון זה לא שאין לי כסף אני פשוט עצלן נורא.
אבא שלי היה יזם נדל"ן ומת מהתקף לב תוך כדי סקס פרוע עם
המזכירה שלו בזמן שהיו בנסיעת עסקים לארצות הברית. אמא שלי
כנראה לא ממש התרגשה כי איך שנגמרו השלושים היא עפה לארצות
הברית יחד עם איש העסקים עמו אבי היה אמור להיפגש. אתם מבינים
הבן-אדם חש רגשות אשמה על זה שאבא שלי מת, אז בא לנחם ובדרך
לקח את האלמנה.
אמא שלי השאירה לי את הרכוש שלהם כי לפי מה שהבנתי האמריקאי
היה עמוס בכסף אבל ממש עמוס.

אז הנה זה בערך אני, בן 27 בלי מקצוע (תעודה בגרות בקושי יש
לי), פנטאוז בהרצליה, רובר בחניה שאף אחד כבר שנה לא נהג בה,
חשבון בנק שיש בו יותר מידי כסף מכדי לשרוף (אני לא יודע בדיוק
כמה אבל המנהל נורא נחמד אלי), ולמרות הכל המצב חרא.
משעמם לי. אמא שלי מזכירה שהיא חיה פעם בשבועיים, היחסים
הארוכים ביותר שהיו לי נמשכו חודש, כל החברים שלי כבר עם אשה
וילדים או לפחות עם חיים, ורק אני בלי כלום, ולשם שינוי אני גם
לא מסטול ומבין את המצב.

למון השתין לי על הנעליים, ניקיתי את הרצפה ואת הנעליים זרקתי.
מצאתי את היעוד שלי-להיות אמא של כלב רחוב!
אף פעם לא היו לי אפילו דגי זהב כך שבכל הנוגע לכלבים ממש לא
היה לי מושג. התקשרתי לוטרינר קרוב ושאלתי עד מתי הוא פתוח.
לא היה לי קולר או שרשרת אז כל הדרך הלכתי עם למון על הידיים.
האמת הוא היה חמוד נורא. אפילו את הוטרינר הוא ליקק למרות שהוא
דחף לו איזה עשרים זריקות ומאתיים בדיקות. בסוף הוא אמר שהכל
בסדר. בחנות ליד הוטרינר קניתי את כל מה שצריך: קולר, שרשרת,
שמפו, אוכל יבש, אוכל בשימורים, אוכל יקר תוצרת חוץ, קעריות
לאוכל ומים, עצמות מיוחדות, משחקים לכלבים, בקיצור כל מה שכלב
צריך. החשבון יצא כמעט 500 שקל. יותר ממה שאני בזבזתי על עצמי
בחודש האחרון.
חזרנו הביתה ואחרי שעה הגיע השליח מהחנות. למון אהב את כל סוגי
האוכל בכלל הוא לא נראה לי בררן במיוחד, אבל מלהסתכל עליו
נהייתי רעב גם. מזל שלא הייתי מסטול כי אז בטח הייתי אוכל את
האוכל של למון. הזמנתי לי סיני. הלכנו לישון אני ולמון באותה
מיטה.
בבוקר הכלב המשוגע העיר אותי כבר בשש, מלקק אותי ואני לא מבין
למה. ב-12 הבנתי. הוא רצה לרדת, ובגלל שלא ירדתי איתו הוא
השתין, הפעם על המיטה. על השטיח, שאמא היתה פעם שומרת כמו על
זהב, הוא חירבן. מסתבר שכלבים רוצים המון יחס כי מאז הייתי
יורד איתו ארבע פעמים ביום: 6 ,12, 18, 24, אלו השעות ,ואם
הייתי מפספס,חבל. הייתי צריך לנקות.
בכלל נראה לי שהוא שלט בי ולא אני בו.

היינו ככה חצי שנה אני והוא. ואז הוא נדרס. בכיתי כמו ילד קטן,
וקברתי אותו בחצר האחורית.
עכשיו באמת לא היה לי בשביל מי או מה לחיות.

אתם מבינים למרות כל הכסף והמותרות, הייתי נורא לבד. עוד כלב
לא בא אלי ככה משום מקום להציל אותי.

ולמי שיהיה האחראי-
בבקשה תארגן קבורה לא דתית, אני רוצה להישאר עם השם "למון"
על החזה.
שלום לכולם מקווה שאתם מבינים.