"מה קורה? "
"בסדר עידו חמוד,אנחנו צריכים לדבר..."

"מה" הזדעק המוח,"מה זה לדבר??? הרי רק אתמול היית אצלי ,והיה
פיצוץ ,והתנשקנו והתחרמנו כמו חיות,והיינו רחוקים סנטימטרים
עטופי גומי ספורים מלשכב. מה זאת אומרת לדבר???"

"שומע ,אני חושבת שכדאי שנהיה ידידים..."

"זהו ,ידעתי,היא סוגרת את העסק,נגמר. ואנחנו בנינו עליה הרים
וגבעות", יוצא בהצהרות סופניות איבר המין שלי (שבתקופה האחרונה
סובל מתיסכול לא נורמלי...)

"שקט" , קורא המוח לסדר את הישיבה,"בואו נשמע את הסיבה.
אולי זה משהו שניתן לתיקון".

"ידעתי, ידעתי שהיינו צריכים לזיין אותה" צועק על  סף איבוד
עשתונות
איבר המין.
"ואת, גברת 'בוא נהיה גנטלמנים ולא נשכב איתה אחרי שבוע' ,
מי צריך להקשיב לך בכלל?!?!"

"אם  היא לא מתחשבת במחווה שעשינו,צריך לנתק איתה את היחסים ,
ומייד", יצאה הלב להגנה בצורה אגרסיבית."היא כנראה לא שווה את
זה..."הטיחה בזלזול משווע כלפי המוח, האחראי על המשא ומתן
הראשוני,וגם כלפי איבר המין,שלו חלק בלתי מבוטל בבחירת בת
הזוג.

"שקט",צווח המוח,"סדר בישיבה הזאת!! בואו ונישמע את הסיבה".

"אתה פשוט לא עושה לי את זה יותר..." אמרה הטיפשה (טיפשה -אחד
מיני הכינויים שדובקים בבנות שזרקו אותי...)

"ok, thats a rap" , צועק המוח." נגמר העסק, היא בחוץ.."

"ידעתי ,ידעתי,אתם...
אמרתי לכם שהיא לא רצינית,שהיא שרוטה בטירוף...
הזדמנות פז...איך הכל התפקשש.אוף ,נחזור לאימונים..."
ביכה איבר המין על האובדן הטוטאלי

ורק בצד,שקט ומבויש, ישב לו ,עם מבט מזוגג כלפי הקיר,כאילו
מבקש להיעלם משם,לאסוף את השברים ולברוח,האגו.
מכה כזו הוא לא ספג הרבה זמן.
רוב הזמן מלטפים אותו והוא ומחלקתו עסוקים באיסוף וליקוט
מחמאות מזדמנות ,במטרה להתרחב ולגדול.
מכה כזו יכולה למוטט.

"אנחנו איתך ,החבר אגו", פונה המוח ברישמיות המקובלת.
"נעזור לך להישתקם".

בשקט בשקט הוא קם ועוזב.
מנסה להיתעלם מהמבטים הקודרים ומלאי הרחמים שהופנו כלפיו.
אלוהים יודע שזו לא המכה הראשונה שהוא סופג ,אחרי שנים טובות
מאוד. זה בסדר,הוא כבר התרגל לקיצוצים בתקציב,הוא התרגל להיכנס
לישיבות בשקט,במקום עם החזה מתוח.
הוא פשוט יצטרך לנסות לשקם את המחלקה, עכשיו שהמכה נחתה.

"בואו,ננסה לשקם ת'הריסות", אומר המוח ,קצת פחות ממלכתי.
"טלפון ראשון לאבו , הוא תמיד טוב בניחומים.אחר כך לגילי ,ואם
אפשר ללילו,כי עם לילו אפשר לצחוק,ולתת לח'ברה ממחלקת מצב הרוח
קצת נחת..."

כולם הסתובבו ויצאו מהחדר,כל אחד בדרך למשרדו.
התנועה הייתה שקטה ואיטית,והעורק הראשי היה פקוק.
אגו ישב במכוניתו ושקע במחשבות:למה פעם היה הכל קל יותר ונעים
יותר. הוא היה מקבל רספקט מטורף מהקולגות ,והיה לו יותר
כי..."שקט",הוא נזף בעצמו,"זה לא הזמן... החברה ממחלקת הרחמים
העצמיים כבר עושים את שלהם בגוף , אני לא צריך לעזור..."

וכך ,עצוב ובודד , ומרוחק מתמיד , חזר אגו למשרד,
ישב שם , עד שנירדם.