הוא מסתכל בי במבט הזה שלו, המתוק והאוהב ואני כבר לא יודעת
איך להבין את זה.
"המצב לא טוב, תקוע כמו עצם בגרון" הוא אומר ואני מבינה.
הוא לא מדבר על המצב בינינו, הוא מדבר על ה-מצב. המצב שכולם
נמצאים בו עכשיו. המצב שבו כולם מתפוצצים ותמיד אתה מכיר מישהו
שמכיר מישהו, בתקווה שלא בצורה קרובה יותר. ובפעם הבאה זה יכול
להיות אתה. היית שם לפני שעה, לפני יומיים בדיוק. וזה מפחיד כל
כך וכל מה שאתה רוצה זה להיכנס לתוך עצמך ולהיעלם, להימחק לפרק
זמן מסוים, כזה שכשתחזור ממנו, הכל יהיה בסדר. אתה לא רוצה
לשמוע כלום יותר, מתנתק מהחדשות, מתנתק מהחברה כי כל מה שהם
עושים עכשיו זה לדבר על "המצב". אין משהו אחר. אין חיים
אישיים, אין שמחה, אין ילדות, אין אהבה. יש רק מצב. ומה שהוא
גורם לנו לעשות.
ומה שהוא גורם לי לעשות זה להשתגע. אני לא יכולה יותר. כשרון
אומר לי לשמור על עצמי, הוא לא מתכוון לזה שהוא אוהב אותי
ושהוא לא רוצה שיקרה לי שום דבר רע כי אחרת הוא לא יוכל לחיות
עם עצמו. הוא מתכוון לזה שאין לו כוח ללכת לעוד לוויה, לתת
לעוד דמעה לזלוג במורד הלחי הסמוקה שלו. עד לפני כמה זמן לא
הבנתי את זה. חשבתי שכל מה שהוא עושה ואומר בא מתוך אהבתו
אליי, אבל אז ראיתי אותו מדבר עם איציק מהמשרד, זה שהוא מתעב
כל כך, שתמיד כשהיה חוזר הביתה היה צוחק עליו ומספר לי איך היה
מכניס לו בעיטה בבטן, אם רק היה יכול. הם דיברו כמו החברים הכי
טובים מאז כיתה ג'. כשהתקרבתי לרון ונתתי לו נשיקה, הוא נתן
לאיציק צ'פחה ידידותית ואמר לו "תשמור על עצמך, שמעת? שלא יהיו
בעיות." ואני, לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. המילים שכה אהבתי
לשמוע יוצאות מהפה שלו, מובעות לטובת האיש אותו הוא שונא כל
כך. הרגשתי מושפלת עד כדי מוות, הלחיים שלי הסמיקו והרגשתי את
גופי מתחמם.
"קר לך? את חיוורת..." הוא פנה אליי ונשק למצחי "ונראה לי שיש
לך חום". הוא חזר אל איציק ואמר לו שנראה לו שזה בגלל המצב,
אני מושפעת ממנו בקלות.
והמצב הזה. המצב בינינו משפיע עליי הרבה יותר, אני רוצה לצעוק
לו לתוך האוזן, שלא ישמע יותר את החדשות, פשוט כי לא יהיה
מסוגל. לקרוע לו את עור התוף כדי שבשעה עגולה הוא עדיין יהיה
מרוכז בי ולא בקול ישראל מירושלים שלום רב.
ואני אוהבת אותו, אוהבת עד אין סוף. והשעה כבר ארבע חמישים
ותשע. ועוד כמה רגעים והוא שוב בממלכה הזו. עוד נפגעים ויריות.

אני יושבת מאחוריו, על הכיסא הגבוה, מחכה שיסובב אליי את הראש
ויגיד לי שהמצב לא טוב, שעוד מעט יגייסו גם אותו. וכל מה שמגיע
מפיו זה "אני אקרע להם את הצורה, רק שייתנו לי נשק". וכל מה
שהכרתי ואהבתי בו נעלם ברגע.
והמצב הזה, תקוע כמו עצם בגרון. רק שיעבור כבר.