אני כנראה הראשונה כאן. האודיטוריום ריק, הם בטח יבואו לחזרות
בעוד שנתיים... כל הכיסאות הכתומים האלה, הישנים האלה, מלאים
באבק. לא שכל כך איכפת לי אם האודיטוריום הזה יהיה נקי בשביל
היום של ההצגה. אם בכלל תהיה ההצגה.
בקצב הזה, נראה לי שאני אהיה היחידה שמשחקת, היחידה שמכינה את
התפאורה, היחידה שיודעת בכלל מה כתוב במחזה. כי אני כתבתי
אותו.

זה משעמם לחכות כאן לבד. זה לא ממש מפחיד. זה דווקא קצת
כיף...
אני על הבמה. זאת לא הפעם הראשונה שלי, וגם לא האחרונה, כנראה.
אם אני אוהבת את הבמה? אפשרי. אני אוהבת יותר את ההד שיש כאן.

האידיוטים של הצוות הטכני השאירו כאן את המיקרופונים, וההגברה
פועלת. המיקרופונים פועלים? אחת, שתיים, ניסיון. כן, ההד
מגיב אליי טוב.
אולי אני אכבה את האורות של האולם, ויישארו רק האורות של הבמה,
שממילא אני לא יודעת איפה המתג שמכבה את האורות שלה...

אני יודעת שאתם כאן, בוחנים אותי לאודישן שלכם, מתחבאים מאחורי
הכיסאות האלה ומעשנים לכם עוד ג'וינט, לפני ההחלטה הסופית אם
אתם רוצים אותי על הבמה או לא. לא איכפת לי.

תשבו לכם בנוח. אני בינתיים אשכב לי כאן בנוח על הבמה, ואתעלם
מכם. Is this the real life? is this just fantasy?....
איך שאני אוהבת את השיר הזה. השיר הזה הציל אותי מעצמי.
זה מעניין אתכם בכלל? סיימתם לשאוב את כל הג'וינט לתוך העצמות
שלכם? הא? אתם לא פה. אתם אבק.

שכככככחכשחאאאק...
מה זה? מישהו נכנס? לא ייאמן. מישהו בסוף כן הגיע! וואי, אין
לי כוח להרים את עצמי לראות מי הגיע. אולי קצת למשוך את הראש
למעלה... לא, בטח סתם משהו. משהו כבד.
אולי זה באמת עוד מישהו? Helloooooooooo, is there anybody in
there? Just nod if you can here me...

לזחול על הבמה הזאת ולהתמוטט, לחשוב שבעצם אני אומרת כאן
מונולוג, אבל אלה הן לא המילים שלי. אני לבד כאן. אתם יודעים.
גם אתם הייתם כאן לפניי, על הבמה הזאת בדיוק, וגם אתם חשבתם
שאף אחד לא שומע, חוץ מאותם הצללים שמתחבאים בין הכיסאות
ומפריחים עשן כבד אל האוויר...

כל הקהל יושב כאן ותמה עליי. מה אני? זמרת? מוזיקאית? שחקנית?
בדרנית? רקדנית? אשת תפאורה?
אולי... אני אדם. אני לא יודעת ולא מנסה למצוא את ההגדרה שלי
בכוח. ההד כבר יודע מי אני. הוא מחזיר את מה שאיבדתי כאן על
הבמה, כשניסיתי לעשות משהו מיוחד שיצדיק את השהייה שלי במקום
מוגבה מעל כולם, כאילו שיש לי איזשהו כישרון שאני צריכה לפרוש
לפניכם, כמו מפת התמצאות שתוכלו אחר כך לחשב את דרככם בה, הדרך
שלכם בתוך הנשמה שלי, הדרך שלכם אל ההרס שלי.

לי אין בקשות מיוחדות. אני לא מכירה אתכם. אתם האבק שיושב על
הכיסאות, שמחכה שינקו אותו, שמחכה שישנו אותו למשהו יותר עמוק,
יותר משמעותי. אני לא רואה את הפנים שלכם. אין לכם פנים.

ברשותכם, רבותיי, אני אמשיך לחכות כאן, בשקט, עם המיקרופון
שקולט את דבריי ושוכב כאן לצדי, ואתעלם מכם.