לא יודע למה אני תמיד נזכר לכתוב כשרע לי!
למה רק כשרע אז בוכים??
אולי זהו מן סוג של תראפיה?
למה אני אף פעם לא מוצא את עצמי כותב כשטוב לי???

היום נזרקתי שוב.אותו מיקרה.אותו חבר משדך,אותו שבוע כיפי,אותה
היסחפות בנאלית...
מה קורה לי?
נעשיתי רך פתאום!!
לאדם עם שאיפות כמו שלי אסור להיות רך כל כך!
אני לא מושך?בת זו...
מתי כבר תגיע אותה בחורה שבחלומותי? אותה "וונדר וומן" שאני
מחפש?
השנה עשיתי יותר מידי פניות חדות.יותר מידי בשביל בחור שקט
ושמרן,
במובן הצעיר של המילה...
היום הייתי עד איך אגו,שגם ככה נמצא בתהליכי כיווץ - מתנפץ
לרסיסים ומיד קם ומנסה לשקם את עצמו: נזכר בבחורה האחרונה
שהתחילה איתי ,במחמאה האחרונה שקיבלתי.
לא עוזר.
מתקשר כמעט לכל חברה שבספר הטלפונים הנייד ,שזז איתי לכל מקום
וכאילו נועד למלא איזה חלל מסתורי של חיבה או של תשומת לב
זמינה.אם נחשוב על זה לרגע ,נגיע למסקנה שהנייד נועד למלא אחר
הצורך הרגעי והתמידי שלנו לתשומת לב...
זה כזה ברור: הצצות חוזרות ונישנות לטלפון לראות אם משהו
התקשר,ואנחת הרווחה שמשחררת הנפש ללא קול כשיש הודעה.
פאקינג פאתטי!!

כוס הקפה רוקנה עד הטיפה האחרונה בעודי חושב לאן להמשיך עם
חיי.
אין לי מושג.אני דוגל כרגע באופציית "הזרימה".
"נזרום" ,אומרים כל חסרי הכיוון ,או שמא עדיף שנקרא להם
בשמם:חסרי המוטיבציה והרצון להשגיות.
מהמערכת בוקע קולו המרגיע של גידי גוב,ובעודו שר על החיים
ב"שעה שלוש בלילה בעיר", אני עוצם את עיני ומנסה לדמיין מה
אהיה בעתיד.
הפעלתי את מפזר החום , וגלי חום מתוקים ועדינים עוטפים לי את
כפות הרגלים ברוך תמים כזה ,כאילו שזה הייעוד שלהם בעולם:
לגרום לי לתחושת נעימות ברגל ו...בלב.
שאני חושב על גלי החום האלה אני בעצם מבין עד כמה אני משתוקק
לאותה אחת ,שתיגרום לי להרגיש כך,כמו שהאויר החם גורם...
גידי ממשיך לשיר,ועכשיו זה על גלים שסוחפים אותו,לא יודע לאן.
אין לי כוח לישון... בדרך לרגיעה האולטימטיבית שלה אנחנו
קוראים "שינה" צריכים לעבור רגע או כמה כאלה ,של התבודדות עם
ארועי היום ועם הדברים שמציקים.
"יפתי ,הביטי איך הלילה עולה שוב לקראתך" ,הוא שר.
אני מרגיש כאילו עובר עלי משהו.מרגיש כאילו אין אדם בעולם הזה
שממש יתעניין בי ובריגשותי.היחידי שהרגשתי איתו פתוח זה גילי.
אבל הוא איננו, הוא רחוק מפה ,בצפון.
"מה רוקה לך,מה נהיה ממך?" שואל הצד המצ'ואי והגברי במוחי,שהיה
רגיל לשלוט בי ועכשיו הוא באופוזיציה,מנסה לחזור
לשילטון,ביינתים בלי הצלחה...
מה השעה? ואו...אין לי מושג...
לא נורא,אני לא עייף.
אני מבקש מגידי עוד סיבוב אחד , והוא מסכים.
אין לו הרבה ברירה...
זיפי הזקן הקטנטנים שמעטרים את פני מעידים על חיי,שנטולי מסגרת
מחייבת ומשמעת.
אני מבקש מגידי להתמקד בשירים סנטימנטלים יותר.זה מה שמתחשק לי
עכשיו.
הבטחתם לי שהייתי קטן שאצליח,ופתאום דברים לא זזים.
"אתה עוד צעיר",מזכיר הצד הלוחמני שבאופיי , "אל תתיאש ,תהייה
גבר!!"מצד שני אולי יש בזה משהו מן האמת,החיים הם גלגל ,אומרים
כולם.

ביום שישי ביקרתי את סבתא.כואב לי לראות אותה מתמודדת עם
מציאות של בדידות אמיתית.בדידות שמתבטאת בעובדה ,שהמשפט השלם
והרגוע היחידי שהיא הוציאה מפיה הוא לילד בן 20.
העוצמה שמשדר לי גופה השבריר והחלש מקרינה עלי,ואני מנסה להיות
שלם עם הבדידות.

מזכיר לי את אותו יום שישי החורפי,שנסעתי בלי שאף אחד ידע לקבר
של עזרא.היד מסרבת לכתוב "הקבר של עזרא"...
אני נשבע שהאצבעות רעדו לי עכשיו."עידו קום,זו אפרת על
הקו,עזרא נהרג".
לקחתי את הקביים וכשהגעתי לבית הקברות הצבאי  הכל היה חשוך,
ושומם
ועצוב
ומפחיד.ישבתי שם ,לבד ,והתחלתי בצרה אינסטיקטיבית לשיר לעזרא
מהשירים של גידי.