[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שירה סהר
/
ארבע בבוקר

ארבע בבוקר , תחילת דצמבר , קור כלבים בחוץ. מסיימת את הוויסקי
בשלוק אחד , קצר ושורף , נועלת את הנעליים השחורות ויוצאת. היא
פוסעת בהליכה , לא מהירה מדיי ולא איטית מדיי. אפילו מעיל
הטייסים שהיא לובשת לא מצליח לעצור מבעד הקור הזה. היא אוהבת
קור וקר לה עכשיו. קר לה מאוד. היא מתיישבת על גבעה מרוחקת ,
אולי ירוקה  אולי חומה , בחושך הכל שחור. דמעה מייסרת נופלת
ממורד פניה הקפואות. שעה ארוכה של בהייה ממושכת וחסרת תכלית
אולי , בכלום הגדול שמשתרע מסביב , והיא לא חושבת ולא לא
חושבת. מנסה למלא את עצמה בכמה צער שרק אפשר , הרי כשאי אפשר
להתנגד , רצוי להיכנע. ועכשיו היא נכנעת. לקור , לצער , לעצמה.
השחר עולה לו לאיטו , היא מורידה את המעיל ונשארת בגופייה לבנה
, מוכתמת בכתמי צבע סגול. שואפת את האוויר  שכמעט ומקפיא את
הריאות ומביטה בעיניים של ילדה על הזריחה המחוספסת הזו.

שתיים בצהרים , תחילת דצמבר , עננים שחורים בחוץ. מדליקה עוד
סיגריה בדממה. אני שולפת את המחברת מהמגרה , המחברת שעוד לא
נגמרה , וכותבת. מילים לא ברורות שמנסות לתאר משהו גדול מדיי ,
משהוא חזק מדיי , ומילים זה דבר חלש וקטן , אבל זה האמצעי
היחידי שיש , שמותר. המחברת נגמרה , עוד מכתב אכזבה לעולם ,
עוד מכתב אהבה לך. עוצמת את העיניים כשראשי מוטל לאחור ,
התמונה בראש - את. בבגדים שחורים , עומדת מול מראה. פנייך
מוטות כלפי מטה , אבל העיניים מביטות במבט אולי עוין אולי כואב
בתוך עינייך שבמראה. ידך הימנים מושטת לצד גופך , ידך השמאלית
מושטת קדימה כשלבי בתוכה , מדמם. אני פוקחת את עיני וניגשת
למראה. אני נראית זקנה מתמיד. העיניים אדומות באופן מחריד.
שוטפת פנים ומדליקה מוזיקה. קרימזון שר לי שהוא פוחד שמחר הוא
יבכה. אני לא פוחדת , מחר אני לא אבכה , מחר את תבכי , או שלא.
התמונות זזות בלי קול בטלוויזיה , חתולים חרוכים בלי קול. אני
מחזיקה ביד אחת רועדת , סיגריה כמעט גמורה וביד שניה ורועדת לא
פחות , תמונה שלך מפעם. עם עיניים כחולות , שיער אדום מתנופף
ברוח. בשקיעה , שקיעה מפעם.  והכאב הזורם בפנים , הופך לרוגע
משמעותי. את כל כך יפה ברוח , את כל כך יפה רוח שלי. המצית
שורפת לאיטה את התמונה , חיוכך נמס , הרוח הופכת גשם.

ארבע אחר הצהרים , תחילת דצמבר , הולכת בין השלוליות. צפרדע
מקרקרת מצליחה להוציא גיחוך על העולם. הולכת שעה ארוכה לשומקום
, הפעם ההליכה מהירה. הליכה לשומקום היא תמיד יותר מהירה. אתה
לא יודע לאן תגיע , לא כל כך אכפת לך ואתה בעיקר לא מצפה , לא
מצפה , לא מצפה. שקדיות מתות שפעם פרחו והגשם שנוטף לאט ,
מצליחים לעשות את הכל יותר עצוב. היא מתיישבת ושוב המחשבות
האלו והתסכול שאף אחד לא מבין , שאף אחד אף פעם לא יבין.
הטפטוף גובר , יד תומכת בגוף ונצמדת לאדמה , אך משהו קר יותר ,
משהו קשה יותר בנוף החום. היא לא מסתכלת , היא מעבירה יד
ומלטפת את המתכת הקרה ונזכרת איך היא ליטפה את גופך , כמה
שהמגע שלו היה שונה , רך , עדין , מלא טוהר. חלום והתגשמות
חלום יחדיו. כמה שונה זה מהברזל הקר והקשה. הברזל שידעה טוב
מאוד מה הוא מסמל. היא הוציאה את הפלאפון מהכיס והתקשרה. את
הקול שלך היא רצתה לשמוע. שיחה קצרה. "אני אוהבת אותך" היא
אמרה לך בשקט , שלא תשמעי את הלב נחבט. היא רצתה לשמוע את הקול
שלך עכשיו ולתמיד. היא כיבתה את הפלאפון והניחה אותו בצד.
נשכבה כשראשה על המתכת החלודה. עכשיו היא ראתה טוב את הסוף ,
והבינה הכל. אפילו לא טרחה הפעם להתייאש שלא תוכל להסביר. אם
היית יודעת מה יקרה , מעניין מה היית עושה. מה היית עושה אם
היית יודעת. מה זה חשוב עכשיו בעצם? היא ידעה שזה לא חשוב , אך
בכל זאת דמיינה איך את היית זורקת את הכל ובאה לגעת. היא הביטה
בשקיעה השמש מנשקת ענן והרגישה את הכאב חודר אל העורקים ושוטף
כל פיסת גוף. הגשם שותק ומבין. הוא לא מנסה להתנגד או להתערב.
הוא מבין ונשאר מטפטף בקצב אחיד. הוא זה ששוטף עכשיו , הוא זה
שישטוף אחר כך. היא הורידה את הטבעת ומלמלה בין שפתיה קטע לא
מוכר. "בין כל המקומות שלא הייתי והמילים שעוד לא למדתי , נתתי
לך מקום. בעת דמי נוטף על חרב , עצרתי מלחמה למענך , ובשביל
שלא מצאתי כלום , סללתי דרך נוספת , שתדעי לאן לבוא. בתקווה
המרירה פתחתי לך דלת החוצה , ושרתי לך שיר מארץ רחוקה ששם מזג
האוויר לא דומה לשום דבר אחר. רק לגעת בך שוב פעם אהובתי ,
להרגיש את לשונך בין שפתי , שם נפסק העולם ושם מתחיל אחר." היא
עצמה את עיניה והצמידה את ראשה לפסי הרכבת. היא שמעה קול חרישי
של שקשוק גלגלים באופק. הצמידה את ראשה בחוזק , וחיכתה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם זה הפך להיות
כלי להעברת
מסרים- אז אנשים
תתחילו לשים
דאורדורנט , אם
אתם מתכננים
לעלות על
אוטובוס.

חצי תימני וחיל
במצוקה במסר
לאומה


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/4/02 5:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שירה סהר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה