מוקדש לצמ"פניקים של גדוד 53 לדורותיהם


שמש האביב החם של אותה שנה קפחה על ראשיהם של שלושת הנוודים,
בעודם צועדים על דרך העפר הרעועה, שנראה היה שאין לה סוף.
הנוודים הלכו מרחק רב אותו יום וכבר היו קרובים ליעדם, אך נראה
כי הדרך עליה עלו לא מזמן נמשכת יותר מכפי שהיתה אמורה להימשך.
היה משהו מוזר בדרך הזאת. היא משכה אותך קדימה בצועדך בה
לכיוון בו הלכו הנוודים, אך העובר בה לא הרגיש שמח על שקל לו
ללכת בה. הדרך נתנה לעובר בה הרגשה של יאוש, ועל אף שהיתה דרך
די קצרה והביאה אותך ליעדך מהר יותר, היה נראה שההולכים בה
מתקשים ללכת ואינם מתקדמים . "יאלה חברה תלכו מהר יותר, אם
נמשיך בקצב הזה לא נגיע לעליקה עד מחר".
"אל תדאג כרמל כרמל, יש לנו זמן וגם אם נגיע מחר נוכל להסתדר"
אמר שמיר בועז.
"אני דוקא חושב שהוא צודק , כדאי שנגיע כמה שיותר מהר, אבל לא
צריך להגזים. אם נגיע מרופטים ותשושים מהדרך יהיה לנו קשה יותר
אחר כך. טוב, אני רואה שמצבו של שמיר בועז גם ככה בכי רע, אבל
עדיין לא מאוחר בשבילך כרמל כרמל"
"די כבר מאזין אפולו" אמר שמיר בועז "אם עוד פעם אחת תאמר לי
להיות נקי ומסודר אני אפרוש מהחיפוש הזה".
"אני יודע שלא תפרוש שמיר בועז, ואתה יודע שאני יודע, לשנינו
יש אותה מטרה, וכמו שאני יודע שאני לא אפסיק לחפש אחריה, גם
אתה לא תפסיק".
"מה איתי מאזין אפולו? אני לא נחשב?" שאל כרמל כרמל
"אתה נחשב אבל המניעים שלך שונים, אתה יכול לפרוש בכל רגע".