היה זה עוד אחד מאותם ערבים בורגניים המושמצים יתר על המדה.
ישבנו, אני ואשתי מול הטלויזיה כשאנו טועמים מעוגיותיה
הנפלאות. תוך כדי שאני חולץ את נעלי הבית נשמע קול הצלצול הרך
של פעמון הדלת. אשתי קמה לפתוח את הדלת ומכיוון הכניסה יכולתי
לשמוע את קולותיהם המברכים של מזל ויורם. יורם הוא סוכן מכירות
בחברה לשיווק מזון בריאות ומזל הינה סטודנטית לפילוסופיה
באוניברסיטת תל אביב.
נגשתי להנמיך את קול מקלט הטלויזיה ולקדם את פניו של עוד ערב
מייגע. כאשר הגיעו מזל ויורם ידעתי כי לא יהיה מנוס מדיונים
פילוסופיים ללא קץ.

מזל פתחה מייד, תוך שהיא מתיישבת בישיבה מזרחית, בתיאור מרתק
של הגילויים האחרונים שלה בתחום הפילוסופיה המזרחית;
- - "יורם מצא בשבוע שעבר מורה יוגה מצויין" המשיכה. כאשר
יורם מחרה מחזיק אחריה.
- "ההודים מצאו שיטה  רבת עצמה לשליטה בגוף על ידי התרכזות" -
אמרה מזל, עיניה הפעורות של אישתי  הביטו בה, עיניה מלאות
הערצה להודים.
-  "הם אפילו מסוגלים לא לאכול במשך שבועות רבים" אמר יורם.
חשתי אי נוחות מסויימת, הנחתי את חצי העוגייה המכורסמת על
הצלחת.
- "כך מסוגלים הם", המשיכה מזל, "אפילו לבטל את כוח המשיכה
וחוקי הגרביטציה."
- "כן, ממש כך" הוסיף יורם לדיון.
- יש מקדש בהרי ההימליה, שם מתאמנים בשליטה מוחית. הם יודעים
להתרומם מעל הקרקע ולרחף" סיפרה מזל.
- "ושום דבר אינו מחזיק אותם?" שאלתי בחשדנות.
- "שום דבר" ענתה מזל, "מלבד כוח המחשבה".
- "יש להם", המשיכה, "שיטת אימון עתיקה הנמשכת שבע שנים בערך,
הם מסתגפים בשינה על חצץ בקור ולא מרגישים מאום - הכל בעזרת
כוח המחשבה".
- יורם הנהן והוסיף "מדענים מצאו שאנו משתמשים רק באחוז וחצי
מיכלתנו השכלית, תאר לך לאילו הישגים ניתן להגיע."
- "המוח האנושי הוא באמת תעלומה מיסתורית" לחשה אישתי בקול
מתרחק.
- "אהה." הוספתי בקול חלוש.

ראיתי את האור, הרחק מעבר לאופק.

הדיון על כוח המחשבה נראה לי עתה כאילו בעידן היסטורי של חיים
אחרים שהשארתי מאחורי. מעל אחת הפסגות, פסגה אחת מיני רבות
המשתרעות במעלה הלובנגולו, נראתה תחילת הזריחה. הלובנגולו הוא
אחד מההרים הגבוהים בשרשרת הרי ההימליה, העלייה בהר כרוכה
בסכנות רבות, אך אין חוויה דומה לה בעולם. השמש העולה לאיטה
שפכה גוונים של אודם על פני הפסגות. מעל התנשאו ההרים
כמחסומים אדירים השומרים על המקדש. האוויר הצח והדליל הקשה על
נשימתי בעת שהשתרכתי בכוחות אחרונים  אחרי המדריך ההודי העתיק
והכחוש בדרך אל מקדש  האנשים המעופפים. את המדריך הכחוש פגשתי
בכלכולתא, היה זה אחד היוגיסטים המפורסמים שהציע את שירותיו
לתיירים. הוא היה מסוג ההודים ששנים של שליטה במכמני היוגה
הביאום להישגים אדירים, הם מסוגלים לנוע על שבילי הסלעים
כיעלים, במשך ימים שלמים, תוך שהם נושאים משאות כבדים. לכלכלתם
הספיקה פינכה קטנה של אורז מיובש ועשבים מהסוג הצומח בצידי
השבילים.
בנהגתא, זה היה שמו, הגיע לשליטה מוחית עצומה, הוא צעד באון
בשבילים בהם התקשתי, אני הגדול והחזק ממנו לעבור, מידי פעם אף
סייע לי להעביר את התרמיל הכבד כשחצינו פלגים עמוקים.
הצטיידתי היטב למסע, הכנתי את רוחי וגופי לגילויים הרוחניים
המחכים לי על פסגת הלובנגולו. מזה שבועות רבים שאני אוכל רק
אורז וצימוקים ולוגם אך מעט חלב נאקות ומים. האוכל המחזק גרם
לתחושת סחרחורת בתחילה, אולם, הדבר נובע רק מרכרוכיות חיי
הקודמים. שנים של פינוק ועודף השמנה החלישו את כוח רצוני  ועתה
אני מטהר את נפשי וגופי. לאט לאט התחלתי לחשוב יותר טוב וביתר
בהירות, שקט מרגיע ננסך בי עם הידיעה וההבנה של חוסר התוחלת
בחיינו.
בתרמיל נשאתי את כל מזוני לחדשים הבאים: אורז וצימוקים. מים
היו בשפע. פלגים רבים פיכו בשקשוק נעים - בנהגתא לימד אותי
להאזין למים; הוא היה כורע כשאוזנו כרוייה אל המים במשך שעות,
כשקם היה אומר: "מים עמוקים".
מידי פעם היינו עוצרים להפסקת אוכל ומדיטציה; היום עצרנו לפני
פסגה מתנשאת. בנהגתא הצביע על הפסגה המעוננת ואמר: "שם להיות
מקדש".
ישבנו לאכול. חפנתי בידי  את כדור האורז היומי שלי. בנהגתא
קינח במהירות את שפתיו מנקניק הסלמי והוציא קופסת שימורי
ירקות. לאחר הארוחה גילגל לעצמו סיגריה מעשבים משונים עם עלים
משוננים ועישן. מייד לאחר מכן נכנס למדיטציה  עמוקה תוך שהוא
מטלטל את ראשו וממלמל את המטרה הסודית שלו.
לאחר מספר שעות חשתי אי-נוחות מסויימת, מזה שבועות רבים שאנו
מטפסים וטרם הגענו למקדש. הכאב בבטני המצטמקת המשיך להציק. בכל
אופן, הנה הגענו, עוד פסגה אחת ודי.
למחרת היום, לאחר ששילמתי לו את משכורתו היומית בסך תריסר
רופיות,  רמזתי לבנהגתא כי כדאי שנמשיך לעלות לקראת המקדש.
המשכנו והמשכנו והמשכנו.
הגענו לפסגה ריקה זרועת סלעים וטרשים.

בנהגתא נראה נבוך, הוא החל לסמן לי כי המקדש, כנראה, נמצא על
הפסגה הבאה - הלובנגולו מורכב משרשרת הרים עצומה  שנראה כי אין
לה סוף. הרגשתי כי אני מאבד את שלוותי אך עזרתי כוח והרגעתי את
מדריכי ביאושו, אחרי הכל, גם מדריך מנוסה כבנהגתא עשוי לטעות.
הושטתי את ידי לבנהגתא המתקשה לקום,  וסייעתי לו בקימתו,
והמשכנו כשאנו יורדים לעמק שביננו לבין הפסגה שהתרוממה אף גבוה
יותר.
- "שם, שם" הצביע בנהגתא ביד רועדת  "שם מקדש, שם מקדש".
כך המשכנו, עולים ויורדים על ומפסגות קרחות ובכל פעם מלמל
בנהגתא "שם מקדש, שם מקדש", בנהגתה באצילותו הסכים להמשיך
ולהדריך אותי גם אחרי שנגמר הכסף והסתפק במכתב לבנק בלבד, ושוב
עלינו וירדנו  - "שם מקדש" ועולים ו"שם מקדש" ויורדים. חשתי
שאני מאבד כל חוש התמצאות וכיוון וידיי התחילו לרעוד רעידה
בלתי רצונית לעיתים יותר ויותר תכופות.
זה נמשך עד אותו היום  בו הגענו לפסגת הפסגות הקרחת של
הלובנגולו, שם עמדנו, אני ובנהגתא כשכל חיי מאחורי. בנהגתה
ניגש אל מול פני התהום והחל להרים את ידו בהצבעה, לא איפשרתי
לו לסיים,  "שם מממממ...היי..." נשמעה צעקתו המתרחקת במהירות.
לא יכלתי לשלוט ביצרי יותר, התחלתי לרוץ במורד התלול, זורק את
זרועותי לצדדים וקורא בקול מטורף "שם מקדש, שם מקדש", זרועותי
התנופפו כזרועות טחנת רוח בסערה וצחוק מטורף "חה, חה חהההה. "
נשמע, אני יורד בריצה מן הלובנגולו.

"ווי ווי, מה קרה לך!?!! מה קרה, מה אתה צועק!!" קראה למולי
אישתי המבוהלת . מולי יורם ומזל התכווצו בכורסאות.התעשתתי
במהירות, תוך שאני מביט על מזל ויורם בשנאה-תהומית.
מזל המשיכה להתכווץ.
- "מדוע?" שאלתיה בכעס יוקד, "למה לך להתענות שנים במקום
שכוח-אל, לאכול חצץ, לישון בקור, בשביל מה? מה את רוצה לעוף?
לאן את רוצה לעוף?" הבטתי בה לרגע, היא נראתה מבוהלת, "מה רע
במבצעים האחרונים של סוכנויות הנסיעות, לא עדיף לעוף ככה? לסוף
שבוע? בניו יורק למשל?".

מזל ויורם הביטו זה בזה ואמרו "סליחה, אנחנו ממש מוכרחים לרוץ,
הביביסיטר כבר צריכה ללכת". מאז לא נפגשנו. רק שמעתי שהם מאד
מקובלים בחוגי הבוהמה בעיר.