זה היה יום מעונן.
קלטתי מה אני עושה רק כשראיתי מהחלון של האוטובוס את השלט
"צפת".
עבדתי על אמא שלי, והלכתי לראות אותו.

הקשר בינינו התחיל כשביקשתי מחברה שתכיר לי מישהו, קצת נואש
אולי, אבל את האמת אני לא שמה זין, זה היה יום חרא. דיברתי סוף
סוף עם מאור והבנתי שאין מצב שנהיה ביחד.

הדבר הראשון ששמעתי ממנו, היה צלצול של הודעה- "הי. זה ארז.
נגמר לי הביג-טוק. אם בא לך, המספר שלי הוא..." קצת חצוף,
להתחיל ככה. בדרך כלל הבן צריך להתקשר קודם.
אבל אני ו"בדרך כלל" לא הולך ביחד. "מוסכמות" היא לא חלק
מהלקסיקון שלי.
התקשרתי אליו באותו ערב. היה מדהים. בנאדם מדהים. הדמיון
הדהים.
אחרי שלוש שיחות ניתקתי את הקשר. להודעה- "את יכולה להתקשר?"
עניתי ב-" את האמת לא נראה לי". חלאס. היה נחמד, אבל החשבון
זז, ולך זה לא מזיז.

אחרי שלושה חודשים, מוצ"ש, במקרה הייתי בבית, במקרה גדול יותר-
הייתי עירה. פתאום טלפון-
"הי. זה ארז. זוכרת אותי?"
הוא צחק עלי, חשב שאני עובדת עליו, כי לקח לי יותר מקצת להיזכר
בו (מה אני יעשה שלכולם יש שמות דומים?!...).
דיברנו עד אמצע הלילה. התברר, כצפוי, שלפני כמה שעות הוא נפרד
מחברה שלו ו"היה צריך לדבר עם מישהו בוגר". תודה, נראה לי.
כשהוא ניסה להיזכר איך הולך השיר שהוא אוהב, הוא בדיוק התחיל
להתנגן ברקע. מסתבר שהוא התכוון לשיר שאני אוהבת.

הקשר בינינו התחזק. דיברנו הרבה.
לילה אחד, שנינו בתוך השמיכות, כל אחד אצלו בבית, הוא מתקשר
אלי ואומר- "אני אחרי מקלחת טובה, עם טרינינג חם, מתחת לפוך,
צליל של גשם בחוץ, ירח מלא ושמיים מלאים כוכבים שקורצים לי
מהחלון. את יודעת מה היה הופך את זה למושלם?"
ואני, כמובן, בשיא התמימות, ובתחינה שלא נהפוך לסנטימנטלים,
עונה לו- "כוס נס קפה?"
"לא" הוא צחק, קצת מאוכזב, "שתהיי פה איתי".
ואני, מתחבטת בין ה- "אוייש... להקיא ממך" ל- "איזה מתוק!!!"
סגרתי על- "תראה, את זה עוד נוכל לנסות"...

אני זוכרת שקבענו על יום שניפגש. עמדתי מול הלוח המבחנים
הגדוש. כל מבחן כמו מוקש שעושה לי דווקא ומונע ממני להגיע
למקום הרצוי. סגרנו על תאריך. אותו יום הפך ל"יום הפנוי הכי
לחוץ בלוח". במקרה זה היה לילה של ירח מלא. דבר ששנינו אוהבים.
לילה שדי נותן תרוץ למשוגעים... אבל בינינו- איזה משוגע מחפש
תרוץ?...


ירדתי מהאוטובוס, הגעתי לצפת. רעדתי, ולא רק מקור.
הוא התקרב, עם עוד מישהו. הסתכל לי ולחברה שלי בעיניים. ככה
זיהה אותי.
הלכנו לבית של אריה, חבר שלו. הוא לא הסתכל עלי כל הדרך לשם.
דיברנו קצת, אבל רוב הזמן הייתי עם מעיין שלא הפסיקה לתקוע לי
חיוכים מרגיזים.
אחרי שישבנו כמה דקות, בחדר של אריה, הוא הלך להכין לו נס.
הלכתי אחריו למטבח.
"תגיד" תקעתי ביציאה, "אני עד כדי כך מכוערת?"
"מה?!" הוא אמר והניח את הכוסות.
"לא, כי... פשוט לא הסתכלת עלי כל הערב" והראתי את עצמי כמו
מישהי שמודדת בגד חדש.
אני ישירה, אולי יותר מדי, אבל זו אני.
"מה?"... הוא שאל וחייך "אם לא היית מוצאת חן בעיני הייתי בא
אליך- 'שלום. מה נשמע? קוראים לי ניסים. ארז לא יכל להגיע'..."
תודה, נראה לי.
הוא הצחיק אותי.
הוא ישיר, אולי יותר מדי, אבל זה הוא.
ישבנו, דיברנו, כשהשיחה דעכה ארז קם ואמר "בואי" עם מבט שסיים
את המשפט ב'בבקשה'.
הלכתי אחריו, למין חדרון כזה שהיה בתוך החדר עצמו. אינקובטור
קטן. לא היה בו יותר ממיטה וארון צר. אפילו לא דלת.
ישבנו, דיברנו, צחקנו. הוא רצה שאני יוריד את המשקפיים, רצה
לראות את העיניים שהוא פינטז עליהם כבר כמה זמן. הוא הביט
לתוכם. היו לו עיניים ריקות.
החזרתי את המשקפיים והמשכנו לדבר. העיניים שלי היפנטו אותו,
הוא פשוט ננעל עליהם.
איכשהו הוא סיכם את מצב הקשר בינינו ("מכירים הרבה זמן. מכיר
אותך, אני מאמין, די טוב") ואמר את המשפט שהיה כל כך ברור
שיגיע- "אז יש מצב לעתידות?"
כל הכבוד על הניסוח. רבים היו מורידים בפניו את הכובע. הוא
הצליח ליצור גם בעיניין שכזה שמץ של שבירת מוסכמה...
אחרי ניסיון לא מוצלח לשחק אותה תמימה ("מה זה עתידות?")
והבהרה ברורה שתמימות זה לא אני, אמרתי- "יש מצב".
המשכנו לדבר, ועם כל מילה הוא התישב יותר קרוב אלי. כשהבנתי מה
הוא מנסה לעשות, שמתי קץ למשחק, ופשוט התישבתי צמודה אליו. הוא
חייך במבט של 'איך ידעת?'
הוא סידר משהו במדף ובמקרה, ממש אבל ממש במקרה, היד שלו לא
חזרה אליו. היא נחתה לי על הברך. מכאן והלאה כל מילה שאמרתי לא
נראתה לי קשורה לקודמת, או לזאת שתכננתי שתבוא אחריה...
הוא נשם לי באוזן, אף פעם לא הבנתי את העיקרון של זה... למרות
שזה ממש הפריח לי את המילים מהראש...
כשנכנעתי לבסוף מלהמשיך ולקשר מילים למשפט, שתקתי. הוא הסתכל
לי על העיניים, על השפתיים. היה כל כך ברור מה הולך לקרות.
התנשקנו. הלשון שלי סוף סוף נכנעה לשלו, והמוח שלי חשב במקביל-
"אממ... לא רוצה להפריע, אבל את לא אמורה להרגיש משהו?
התרגשות? נשיקה ראשונה, חבר ראשון... אולי רק משהו? קטן?"

הוא קם, ושם את השיר ששנינו אוהבים. אני מניחה ששמעתי את השיר
הזה לפחות שש פעמים באותו הערב. הוא פתח את הדלת של הארון,
שיצרה דלת לחדר. רואים שהוא השתדל מכל הלב באותו ערב.
אני לא יודעת איך זה קרה (טוב... אני יודעת... על מי אני
יעבוד...?), אבל תוך שלוש דקות מאז שסיכמנו על 'עתידות' היינו
אחד על השני. התמזמזנו על המיטה. אני זוכרת את עצמי פוקחת
עיניים ורואה אותו שקוע, נהנה מכל רגע, עיניים עצומות, מלקק
אותי כמו גלידה טובה. כמו ילד קטן עם גלידה בידיים, נזהר לא
לפספס אף טיפה... אולי הייתי מצליחה לחייך מהמחשבה אם השפתיים
שלי לא היו שבויות לשלו...

כשנרגענו, ישבנו צמודים, הראש שלי על הכתף שלו, היד שלו כרוכה
סביבי. דיגדגתי עם האצבע שלי את הברך שלו. אוי... מה קרה הפכת
אותי לרומנטים-רגישים האלו?...
הוא נישק אותי. ברגע שהלשון הקצרה שלי רצתה לתפוס שליטה הוא
שאב אותי כמו ואקום. ואני... באמת שכל הזמן הזה רציתי להרגיש
משהו מעבר...

חזרנו לחדר עם נתי, אריה ומעיין. ישבנו אחד מול השני, היה לי
חם, הוא נשף לי ברכות על הפנים- "הנה" הוא אמר וחייך חיוך
מתוק...
הוא קם ודיבר עם אריה. כתגובה למשהו שאריה אמר, ארז אמר לו-
"מה אתה מזיין בשכל?" ואריה, שיהיה בריא מאיפה זה בא לו, אמר-
"אני מזיין? מי ישב שם עם חברה שלו במשך שעה ו...?" הוא הסתכל
עלי במבט של 'אווווופס'. ארז היה נבוך, ואני...
אריה מתחיל להסביר לי על מחשבים, ונתי מתחיל להסביר לו שאין מה
להסביר לי כי... ומונה רשימה של עובדות עלי.  ואני- רגע, מי
בכלל מכיר את נתי?! ארז השתיק אותו בחיוך מבויש ואמר- "אתה לא
אמור להגיד שאתה יודע את זה...!" חמוד. אהבתי את הקטע.

ארז קיבל צו 8 (טלפון מאמא), "צריך לשמור על האחיות הקטנות.
בואו אלי הביתה".
הלכנו אליו הביתה. הפעם הלכנו מחובקים. רעדתי, ושוב, אולי לא
רק מקור.
העברנו את הזמן אצלו. והגיע הזמן ללכת. לפני שיצאנו מהבית
נכנסנו אני וארז לחדר של ההורים שלו. אני והוא ומיטה זוגית. אם
לא הייתי צריכה ללכת תוך חמש דקות הסצנה הייתה נגמרת אחרת...
התנשקנו. "תגיד" אמרתי "כל הקטע של ה'עתידות' זה לא רק בשביל
מה שהלך שם אצל אריה, נכון?" בוקר טוב! עכשיו שואלים?!
הוא הלך לכיוון הדלת. "אל תשחק אותה נעלב" אמרתי, "אני שואלת
דוגרי". ישירה כבר אמרתי? מסתבר שהוא רק הלך לנעול את הדלת...
"אני לא כזה. מה את חושבת עלי?" הוא אמר לי, "אם הייתי כזה
הייתי יכול לרצות כל אחת בעולם. ואני לא" (מין עיוות של- "אני
רוצה רק אותך"). תודה, נראה לי.
יצאנו מהבית. נתי ומעיין מחכים בחצר. ארז לא יוכל לבוא ללוות
אותי, בייביסיטר...
כמו בסצנה מהסרטים עמדנו על המרפסת מתנשקים, נשיקה אחרונה.
"תתקשרי כשתגיעי הביתה" הוא לחש לי "שאני אהיה שקט שהכל בסדר".
חייכתי, כשבעצם רציתי להגיד- 'אני לא רוצה ללכת'...

הגענו לתחנת אוטובוס. אני ומעיין לא החלפנו מילה כל הדרך עד
שעלינו לאוטובוס...
"נו?" היא שאלה בחיוך ממזרי.
"מה?" אמרתי, שוב בתמימות לא מוצלחת. נכנעתי. "חברים" אמרתי
בלי אף רגש.
"מה?!" היא אמרה בשמחה. "התנשקתם?"
"בא נגיד שאני מרגישה כמו אחרי רופא שיניים. הבחור בהחלט הוציא
לי כמה סתימות..."
"מה!?" היא שמחה. יותר ממני. (לימים נסתבר שאני לא הייתי
פונקציה).
"ואת לא מתרגשת?" היא שאלה.
"לא ממש" הסתכלתי מהחלון באורות המתרחקים של צפת. "את יותר
מתרגשת ממני, למה? ממה?"
"מה זאת אומרת ממה?" היא צעקה. "חברה שלי התנשקה היום בפעם
הראשונה. זכותי להיות שמחה!"
ואני- "אוקיי... אבל כל האוטובוס צריך לדעת?"
פתאום הפלאפון צלצל. שיחה ממאור. בן זונה. כשאני עוברת הלאה
הוא נזכר בי?
מסתבר שלא... הוידיאו שלו לא עובד והוא צריך טובה. חבל. לא לי,
לך.

הגענו הביתה. מוקדם מהמצופה (או מהרצוי). אמרתי לאמא שלי משהו
על זה ש"לא רציתי לחזור מאוחר מהמסיבה בטפחות כי ההסעה הבאה
הייתה מאוחר מידי ולא רציתי להטריח"...
שטן במדים של מלאך. להיות רעה זה מה שאני עושה הכי טוב.

נשכבתי על המיטה. ייסורי מצפון לא היו לי, אבל גם לא חיוך.
אולי בגלל שהכל היה מתוכנן מראש, עד לפרט האחרון. הערב הזה
נראה לי כמו סרט שראיתי פעם שניה.

קמתי בבוקר. רצתי לחפש את הקבלה של אגד מאתמול בערב. רק רציתי
לבדוק שזה לא היה חלום. היה לי חיוך מטופש כל היום- פתאום!
נכנס לי קצת היגיון...
הנשיקה שלו מרגשת אותי רק כשאני חושבת עליה. והוא מקסים אותי
רק כשאני מדברת עליו.

אני לא מאוהבת בו. אף פעם לא הייתי. זה טוב, כי אחרי שבוע וחצי
נפרדנו. "זה לא עובד" אמרנו ביחד. מאז, אנחנו לא בקשר, למרות
ההחלטה להישאר ידידים.

מאז שמעתי עליו, דברים שהוא עשה. אני לא משקיעה בזה מחשבה.
כל מה שנשאר לי ממנו, בבחירתי, הוא רק זיכרון, ואני רוצה שהוא
יישאר טוב.

המחשבה על הלשון שלו מעלה לי חיוך, ואולי הוא היחיד שעלה לי
בכל הסיפור הזה.