בראשית הייתה הבתולה.
זכה ויפה הייתה היא, טהורה מכף רגלה הקטנה ועד קצה ראשה הזהוב,
הייתה הבתולה מהלכת בעולם, לבדה, ובכל אשר טפחה רגלה העדינה
פרחו פרחים וצמח דשא רך ונבטו שתילים שגדלו לעצים תמירים סוככי
צל. ובכל אשר התכופפה לגעת בניצן סגור, מופנם, היה זה נפתח,
כמו למגע ידה הרכה, ובתוכו היו טמונים פרפר תכול או דבורה
זמזמנית, ואם הייתה עולה על עץ, מצחקת לה בקול פעמונים רך, היה
העץ מתמלא שירת ציפורים שאין איש יודע מאין באה, כמו בבואה
הביאה לשם את הציפורים.
וכך הבתולה הייתה לאם כל הצומח והחי, אם כל הנושם וכל ההולך.
במהרה שגשגו ילדיה והתפתחו, תהליכים אבולוציוניים ייקראו לכך
בימים הבאים אך לעת עתה כל שידעה הבתולה היפה היה כי ילדיה
פורחים, וכי הם מתפתחים לצמחים רבים ומשונים, לחיות גדולות
וקטנות, ועד מהרה גם לבני אדם.

וחייתה לה הבתולה בין החיות ובין האדם, כי בימים ההם היו העל
טיבעיים חיים עם הטבעיים על פני אותה אדמה אחת אשר היא האם
המטאפיזית של כולנו, והייתה מתהלכת על פני האדמה ונודדת ויותר
מכל, הייתה היא מתעניינת באדם, אשר נחשב לפאר היצירה, לפחות
בעיני עצמו. והיא ראתה את האדם נודד מן העץ אל האדמה, מן האדמה
למערה, מן המערה לבית, מן הבית לכפר. ראתה אותם עוברים מלהקות,
לשבטים, להתיישבויות, ואז לבדידות.
הבתולה הייתה נודדת בין שבטי האדם, שכבר היו כה בודדים בשבטיהם
על אף שהיו מוקפים כל העת, והיא ספגה את בדידותם כי הבתולה לא
הייתה מן הטיבעיים והייתה חשה את רגשותיהם בעזות רבה יותר מהם
עצמם. והבתולה הייתה בודדה ואומללה מאוד, ולא ראתה עוד טעם
לחייה הבודדים.

ואז, ביום בהיר אחד, שלבתולה נראה קודר ומעונן, הגיע הזר לכפר
בו דרה הבתולה. והזר היה בהחלט דבר שכמוהו לא ראתה מימיה. לא
משום שהיה גבר; הבתולה הכירה גברים. היא ראתה אותם בכפרים,
ובשדות. וגם לא בשל יופיו המחוספס, יופיו הזר של הנווד; גם
נוודים היו בשפע בעולם, והיא הכירה את כולם שכן הייתה גם היא
נוודת, וראתה גברים יפים כמוהו ואף ממנו.
ועם זאת, היה בו משהו...
משהו שגרם לה לחשוב, אין הוא מעשה כפיי. שכן דמה הזר יותר לה,
לבתולה, מאשר לכל הגברים אשר ראתה, הגברים אשר יצרה, גם אם לא
במישרין. ובאותו רגע חשה הבתולה באהבה מתפרצת בתוך נפשה וידעה
הבתולה כי יש עוד תקווה מעבר לבדידות של השבטים והאנשים בכפרים
כי האהבה הייתה קיימת ופיעמה בלבה ונתנה לה תקווה.
וכך, הלכה הבתולה אל הזר. והוא לקח אותה בזרועותיו, והוביל
אותה אל נחל מיסתורי המפעם מתוך הסלע, ושם ידע הזר את הבתולה.
ולאחר מכן נישאה הבתולה לזר, וביום ההוא בא זוג האדם הראשון
בממלכת הקרקע בברית הנישואין, וזוג הטיגריסים הראשון שיתפו את
שטח מחייתם, וצמד העיטים הראשון שיתף קן עיטים, וכל החי בעולם
כולו למדו אודות זוגיות, ואודות שיתוף בגידול הצאצאים וטיפוחם.


הוא לא ידע מנין קם, רק ידע שהוא נווד ושנולד לנדוד. הוא היה
עובר בעולמה היפה של הבתולה מבלי לדעת על אודותיה, ואם היו
מספרים לו עליה היה מתפלא שאינו פגש אותה, שכן לא האמין כי
נותרה בעולם עוד בתולה מאז שקם הוא בו.
הוא לא הבין או ידע מי הוא או מה הוא עצמו, בתחילה. אולם, אט
אט, שם לב כי כאשר רצה מקום לישון, היתה מופיעה צומת דרכים
ואכסניה בה, וכאשר היה רעב היה מוצא פונדק אשר קם לו מלא-כלום.
אט אט, הבין, ומשהבין חשב על הטוב שיוכל לעשות בכך- ייתן בית
לנוודים, מזון לרעבים, אדמה לכולם. אך לא החקלאים היו מנת חלקו
של הזר, הללו היו בשליטת הבתולה. חלקו שלו היו הנודדים, חסרי
הבית והאדמה, האבירים הלוחמים, הציידים שומרי היערות. הם היו
האנשים שהיו תחת שליטתו, ובין אם רצה בכך או לא, להם עזר ותרם
ובזאת הסתכמה יכולתו.
יום אחד, ראה אישה יושבת לה על אם הדרך. היה בה יופי נעורים,
טהור, בתולי, אך בעיניה הכחולות הייתה חוכמת דורות רבים וכן
עצבות, בדידות וכמו זקנה שלא תאמה את גופה החטוב, כשל עופר
צעיר ורענן. והזר הביט בה, ולא זיהה אותה, וכבר חשב כי ידע כל
אישה בארץ זו והנה אחת זרה.
והוא ניגש אליה,אסף אותה בזרועותיו ולקחה למקום בו יוכל להתאחד
עמה (בחוץ, תמיד בחוץ, קרוב לאדמה אף כי אינו מבין מדוע).
וכאשר קמו בבוקר, חבוקים, אמרה לו כי היא יודעת. היא יודעת מי
הוא, מה הוא, ויודעת כי נועדו האחת לשני, והיא תתחתן איתו.
והוא, שלא הכיר אף את המונח או את המחשבה העומדת מאחוריו,
הסכים. וכי מה יש לו להפסיד?

וכך נישאו להם השניים, הזר שלא עוד היה זר והבתולה שלא עוד
הייתה בתולה.
ומן הלילה ההוא, ששכבו הם בחסות האדמה הטובה, האם המטאפיזית של
כל חי וצומח ודומם על פניה, התעברה הבתולה וילדה ילד, והייתה
לאם הגדולה. ואהבת האם פשטה בעולם, ויצר נולד בקרב נקבות כל
המינים כולם, יצר אימהי לגדל צאצאים, לאהוב אותם, מעבר להיותם
דור ההמשך ומשהו נקשר בנפש כל האמהות עם נפשות צאצאיהן, כי האם
למדה מהי אהבה לילד וכך ידע זאת כל העולם.
והזר, שעתה היה האב, היה נותר מרותק לבית, כי לא עוד זר ונווד
בעולם כי עתה היה אב, הייתה לו משפחה, והנווד היה לבן בית.
ונוודים בכל העולם החלו למצוא להם נשים, להתיישב, לגדל ילדים,
לטפח חיי התישבות. ובקרב כל הזכרים בעולם הייתה התאווה למשפחה,
המשכיות, צאצאים. ובקרב כל גברי המין האנושי, שהיה ככלות הכל
הקרוב ביותר לגזע האלים, הייתה התאווה לבית, להתיישבות.
ואף על פי כן, היה האב עדיין נווד. כי בנפשו של כל גבר טמון
הזר, טמון הנווד, טמונה תאוות הנדודים יחד עם התאווה להתישבות,
והקונפליקט היה קורע את נפשו כי אף שהיה האב אל, והיה יכול לכל
איתן טבע או אדם, לא יכול היה לעמוד בפני עצמו.

ויום אחד, נסתיים הקונפליקט, והנווד ניצח, והאב עזב את ביתו
ושב לנדודיו. ואולי לא נסתיים הקונפליקט, אולי היה ממשיך לתהות
בלבו, נקרע בין אהובתו לבין תאוות נדודיו, בין ילדיו ובין
הפונדקים, שגם הם, בדרכם, היו ילדיו, פרי האהבה שלו ושל הדרך
המתפתלת הלאה, תמיד הלאה.  
ואולי, אולי היה האב, שעתה היה כבר זר, חוזר לזרועות הבתולה
האהובה, האם האוהבת. אולי, אם רק ניתנה לו השהות, היה מנצח
בעוד קונפליקט, וחוזר. כי בני אדם, וחיות, הם חיים דור אחד ואז
מתים, ואם חיו מספיק כדי לפתור את הקונפליקט, לסיימו, אולי גם
הם היו כולם הולכים ונודדים מן הדרך אל הבית וחזרה אל הדרך. אך
הם, חייהם קצרים, ואינם נאלצים לחיות עם חיי הנצח של האל, עם
הלבטים הנצחיים של החיים לעד. והוא, הזר, אולי אפילו ניתן
לראות בחיי הנצח שניתנו לו קללה, שכן לעד חי עם הקונפליקט
התמידי ולעד,כך נראה, יחיה.

אולי היה חוזר אל האם, אך לא הספיק. כי האם, כשגילתה את
הבגידה, את העזיבה של האחד, האהוב, היחיד ממינה, נמלאה זעם
וחימה ואיבה ושנאה, וכל הארץ קדרה, והרים וצוקים שחורים משחור
קמו, משלחים אש נוזלית באדמה - כי לאם לא נותרה עוד אהבה
ואמפאתיות לאיש ולדבר, גם לא לאדמה, אף כי היא אם, בדיוק כמוה.

ובשנאתה הנוראית חיפשה האם (האם ניתן לנו עוד לכנותה האם?) אחר
האב, אחר הנווד, אחר הזר, אחר הבוגד. וכאשר מצאה אותו, שילחה
בו את כל כוחותיה, כל איתני הטבע שעמדו לרשותה, כל החי, כל
הצומח, והללו רדפו אותו והרגו אותו, והאב, אומנם אל אך לא בלתי
מובס כאשר כוחות אלוהיים אחרים מעורבים בעניין, מת בסבל
ובעינויים שאיש אינו מקווה להם. צלמו נתעוותה ולעיתים ניתן
לראותו בעננים הסגולים, הקודרים של הלילה, דמות מעוותת וחסרת
צורה, איבדה כל צלם אנוש או חיה, סובלת בעינויי נצח.

והבתולה שהייתה לאם הייתה לאלמנה. ובטירופה, ברצונה לנקום, שכן
לנקמה לעולם אין שובע, הרגה היא את כל ילדיה, ולא היו עוד
האלים הקטנים שטרם הספיקו אף לגדול.
ועם הולדת האלמנה,נולדו השנאה, הרצח, השוד, האונס, הנקמה,
הקינאה וכל אשר אינו טהור. כי אהבה טהורה ובתולית לא הייתה
עוד, והאם רצחה את ילדיה וימותו ולא עוד נותרה אהבה של אם.
ולילות שחורים, נטולי ירח, העפילו על האדמה כי הירח הטהור היה
של הבתולה, והשמש החמה היתה של האם האוהבת, והאלמנה לקחה את
שניהם לעד.

ואז קמה האדמה משנתה. היא הביטה בחשיכה סביבה, הביטה בהרס,
במוות, בריקבון החברתי, הריגשי, המוסרי והאנושי. והאדמה סלדה
מכל אלו. והיא קראה לאלמנה אליה, ובלעה את האלמנה בלועה
התהומי, השחור, האינסופי. ולא היו עוד האלים מהלכים על פני
האדמה כקדם, כי האדמה לא רצתה שוב הרס כדוגמת ההרס של האלמנה.

אך למרות מות האלים, אל לנו לשכוח. לא מעפר באנו, ולא מאין
נולדנו, אנחנו, רגשותינו, מחשבותינו. האלים הם ששולטים בכל.
הירח, השמש, גם הירח האפל. הבתולה, האם, האלמנה הקדורנית. האב
האוהב והנווד המיסתורי. הם כולם משלנו, אך גם בהם יש מין
האלים.