חזרה מחופשת פסח
הוא יושב בקצה השני של הכיתה. שיערו ארוך, פזור וסבוך, בגדיו
מרושלים, בגדי שאנטי-שאנטי כאלו, מוזרים. זקן פרוע מדובלל גדל
פרא על קלסתר פניו, ועיניו מסתתרות מאחורי משקפי שמש כהים,
ואין איש יודע כיצד הן נראות, כי הוא תמיד עם המשקפיים האלו,
אפילו כשמעונן או בלילה, כמו היה עיוור. כולם יודעים שהוא
ג'אנקי, אפילו שהוא עצמו לא באמת מדבר, על זה או על שום דבר,
עם אף אחד. אבל כולם יודעים. הוא מעשן גראס בכמויות, מסטול
מסביב לשעון, בטח בגלל זה המשקפיים, שלא ייראו את העיניים,
שיהיה דיסטאנס.
הוא יושב בקצה השני של הכיתה והעיניים שלי מרחפות לכיוונו, לא
יודעת למה, עם כל המוזרות שלו הוא מעניין, אולי לא למרות כי אם
בגלל. הוא לא כמו עדת גלעד, המגניבים והמקובלים של הכיתה,
הבנים האתלטיים שהם אולי קצת טיפשים לפעמים אבל יש להם גוף
שנראה פצצה. ואני מביטה בו ומנסה להבין, למה לבנאדם להיראות
ככה, להתכחש לצלם האנוש שלו.
תמי יושבת לידי, החברה הכי טובה שלי,מלחשת באוזני מיני
רכילויות במהלך שיעור תגבור בביולוגיה. כשהיא קולטת לאן מופנות
עיניי היא מחייכת ואומרת 'את יודעת שהוא דלוק עלייך, נכון?
כולם יודעים. רואים במבט שלו'. ואני רק חושבת,באיזה מבט הם
רואים כי הרי לא רואים את עיניו, ובכלל מה לו ולי ולמה לו
להיות דלוק עליי ובכלל, אני לא רוצה אותו, אני רוצה את גלעד,
כמו כולן.
אז בהתחלה, אני לא שמה על מה שתמי אמרה. אבל מאוחר יותר באותו
יום אני רואה אותו נשאר בכיתה בהפסקה, והמבט שלו (או לפחות
החללים השחורים של משקפי השמש) נח עליי, אני כמעט מרגישה בו,
ומשהו בי, לא יודעת, נרגש או אולי לא נרגש אבל לפחות זז. קצת.

יום שישי
אז היום בערב הלכנו כמה חבר'ה לסרט. סרט טיפשי, לא מעניין
במיוחד, אבל הכל עדיף על פני לשבת בבית עם אמא ואבא ולשמוע
אותם מדברים על פוליטיקה ועל שטויות. תמי הביאה איתה את מעיין,
שהביאה את אסף, החבר שלה, שהביא את אודי מהכיתה השנייה והוא,
שיש לו תמיד חברים מוזרים, הביא את הג'אנקי איתו.
אודי הוא אולי החבר הידוע בציבור היחיד של הג'אנקי, אבל גם הוא
מרכל איתנו על הג'אנקי, כמו כולם, כי זה מגניב לרכל על
הג'אנקי, כי זה אין, כי הוא אפאתי ושתקן ועם משקפי-העיוורים
שלו הוא מעין הלן קלר לא-שומע-לא-רואה-לא-מדבר ולא אכפת לו
וכולם מדברים עליו מאחורי הגב.
ומעיין ואסף לא ראו את הסרט, שבאמת היה מטומטם, כי הם נמרחו
אחד על השנייה, מותר להם, הם חברים. ותמי ואודי צפו קצת
בסרט,ואז אודי התחיל לחרמן את תמי, ותמי נתנה לו כי תמי היא -
תכל'ס - דיי שרמוטה.ורק אני והג'אנקי המשכנו לצפות בסרט. והוא
הוריד את המשקפי שמש האלה שלו, ובאור המרצד של מסך הכסף ראיתי
שהעיניים שלו גדולות כאלה, כחולות, וממש ממש יפות. חייכתי
לעצמי במרירות. חבל, חשבתי. דווקא את החלק הנורמאלי היחיד בו,
כפי הנראה, הוא בחר להסתיר בקנאות שכזו, כמו היה קודש קודשים.
אחרי הסרט מעיין ואסף נשרו ראשונים, כי הם היו צריכים ללכת
לבית מרקחת לרגע. ואז תמי ואודי נשרו כשהגענו לבית של אודי, כי
הוא הזמין אותה לעלות אליו הביתה לשמוע את אוסף התקליטים שלו.
תמי, היא לא טיפשה,ותכל'ס מי שומע תקליטים בימינו, אבל היא
הסכימה כי תמי היא דיי שרמוטה. ורק אני והג'אנקי המשכנו ללכת,
כי אנחנו גרים באותה שכונה.
הלכנו בשקט, לא אומרים כלום, כי מה אומרים לג'אנקי שכולם
מרכלים עליו מאחורי הגב? אבל השקט הזה, לא יודעת, הוא העיק
עלי, אז התחלתי לדבר, ולא באמת היה לי מה להגיד אז אמרתי
'תגיד, זה נכון שאתה מעשן גראס?', ככה, בפשטות. כי אני, אין לי
אלוהים בקטע הזה של הטאקט. יכולה לומר לאנשים הכל, ישר בפנים.
והוא, עם משקפי השמש שלו (שתיים בוקר והוא עם משקפי שמש, כמו
אהבל), הביט בי ואמר בפשטות 'כן. למה?' ואני, משכתי בכתפיים.
'סתם'.
אז המשכנו ללכת עוד קצת, ככה, בשקט, ואז אמרתי 'אתה יודע שזה
דופק לך את הצורה? כלומר, את המוח והכל? זה לא ממש בריא לו.
בסוף תקום באיזו תעלה, או לא תקום בכלל, ולא תבין מה נפל
עליך'. והוא הסתכל עליי, ושתק, במין שתיקה מבסוטית כזאת. אז
שלף מהתיק שלו חפיסת נובלס, הדליק אחת לעצמו והציע גם לי. 'לא
תודה', אמרתי. 'סתם חרא יש בדברים האלה. נסורת, ג'וקים. קאמל
זה הסיגריות שלי' ואז הוספתי, אולי בקצת אכזריות, 'אתה ממש
אוהב לאכול חרא מאנשים הא?' ונורא שעשעתי את עצמי אבל הג'אנקי
רק שאף ושתק, ובסוף פנה הביתה, אפילו בלי להגיד שלום.

יום ראשון
עכשיו הפסקה. אני יצאתי עם תמי למחששה, מתה לסיגריה אבל
השארתי את החפיסה בבית. קיוויתי שיהיה פה איזה שמיניסט, אבל רק
ששיסטים פה, ואי אפשר ולא יקום מצב בו יבקש שמיניסט סיגריה -או
בעצם כל דבר - מששסיט. אלו הם סדרי עולם. ואני שואפת את העשן
שהם מוציאים, קטרים קטנים, ומשתגעת.
ואז מגיע הג'אנקי. בגדי השאנטי הכחולים-שחורים שלו בולטים
למרחוק, הוא מגיע ומתיישב מולי. מוציא מכיס השרוואל חפיסת
קאמל, מדליק לעצמו אחת. אני כבר חוככת, מה גרוע יותר, לבקש
מששיסט או מהג'אנקי, והוא כבר מציע לי אחת. אני לוקחת, לוחשת
'תודה', לא יודעת למה לוחשת, אלי כדי שתמי לא תשמע. אבל תמי לא
שמה לב. איך שהוא התיישב היא עשתה פרצוף, ככה מאחוריו, שלא
ישים לב, ואז קמה והלכה. אף אחד לא אוהב ג'אנקים, בעיקר לא
כאלה שנדחפים באמצע. הוא יושב מולי, מעשן בשתיקה, בוהה במשהו
לא ברור מבעד למשקפי השמש הכהות.
'אתה שם לב שזה טוב יותר, הא?' אמרתי לו. הוא לוקח שאכטה
ארוכה, מוציא אותה לאט עם שתי טבעות עשן מושלמות ואומר 'אני
מניח'.
'כן, הרבה פחות חרא יש בקאמל. יודעים לפי העטרן.אתה יודע, עטרן
זה זפת, מילה מתחכמת כזאת שחברות הסיגריות מצאו'. הוא הסתכל
עליי, הרים לשנייה את משקפי השמש וראיתי את העיניים החדות,
החודרות, הכחולות, ואמר 'אני לא אידיוט'. ופתאום, לא יודעת,
הרגשתי רע. 'אני יודעת', אמרתי, 'כלומר, לא חשבתי ככה. סתם
אמרתי'. הוא חייך.

שיעור אחרי זה ישבתי והבטתי בו, ככה, העיניים נודדות. ג'אנקי
מסומם כזה, שלא יודע להתלבש כמו בנאדם, או להתגלח, או אפילו
להסתרק. טיפוס כזה, אבל לא הטיפוס שלי. בשום אופן לא.
גלעד... עכשיו זה הטיפוס שלי. אתלט כזה, שרירי. גבוה, חסון, עם
שיער בהיר ועיניים כחולות וחיוך צחור שהוא מפזר כמו כלום, כי
מה עולה לו לחייך ותכל'ס זה מביא לו כל בחורה שיירצה. אולי הוא
צבוע, אני שומעת את זה מכל מיני בחורות שיצאו איתו והוא ניסה
רק להכניס אותן למיטה, אבל אני, עם כמה שאני לא שרמוטה, הייתי
נכנסת, אפילו לא היה צריך לבקש. עם הג'ינס הצמודים קצת והטי
שירט הלבנות שלו, הוא נראה כמו הגבר של הכיתה, הוא הוא הגבר של
הכיתה, וכל הבנות רוצות אותו,ואני לא שונה מהן. אז מה הקטע עם
הג'אנקי? מה פתאום הוא תפס לי את העין?

עברו שבועיים
שיעור ספורט. לשם שינוי, אני לא משתתפת. לא בגלל שרצים
אלף-חמש-מאות, למרות שאני ממש לא אוהבת לרוץ,אלא בגלל שסובבתי
את הקרסול והוא נפוח וכואב. יושבת בצד עם מעיין (היא אף פעם לא
רצה, אומרת שהחזה הגדול שלה כואב כשהוא קופץ ככה ואין חזייה
שתחזיק אותו כמו שצריך), מסתכלות על הבנות הרצות מסביב
למגרש,עושות חומה אנושית עם פערים גדולים מדי סביב הבנים
שמשחקים כדורגל באמצע, ואלה בינתיים זורקים הערות מטומטמות.
אחרי שהבנות מסיימות, הן מגיעות רצוצות אלינו, איפה שגם המורה
עומדת, מתנשפות, חלק מנסות לברר ציונים, אחרות עושות מתיחות,
הליכה, נשימות, וחלק סתם נשכבות על הרצפה, סמוקות ממאמץ, חצי
מתות. בינתיים, הבנים מתחילים לרוץ אלפיים. גלעד בראש, כמובן,
וכל הבנות מפסיקות לרגע ומביטות בו, בהערצה, אפילו מעיין (האם
שמה לב למבט האכזבה בפניו של אסף?) וגלעד -מבסוט, רץ בקלילות,
מחייך. הוא באמת נראה טוב. הוריד חולצה במהלך המשחק ועכשיו כל
הגוף השזוף שלו מבריק מזיעה. חתיך.
ואז, שמתי לב לג'אנקי. הוא מתקדם, יש לו קצב משלו, מנותק
מהעולם, מתקדם לאט אבל בטוח, לא מאט.
סיבוב אחד. שניים. הבנות מתייאשות, חוזרות לעיסוקיהן. עושים
היום קפיצה לרוחק. מעיין הולכת, אני נשארתי לבד, ממשיכה להביט
בבנים.
שלושה סיבובים. פערים נפתחים, רובם מאטים את הקצב, מתחילים
לפגר מאחור,כמה נושרים וניגשים למורה בצליעות מדומות. גלעד גם
הוא מאט קצת, ממש קצת, הוא כבר מתעייף. והג'אנקי, בשלו, קצב
אחיד, שמאל ימין, כמו בצבא, רץ קדימה בעולם משלו.
ארבעה סיבובים. והנה כבר החמישי, האחרון. הפערים בין גלעד
והג'אנקי לאחרים הנותרים עצומים. רוב הנותרים הם כת גלעד,
הסובבים אותו שמזיינים בנות שהוא אישר ועבר עליהן. כשגלעד עובר
בטווח שלי אני יכולה לשמוע אותו מתנשף, הוא ממש עייף את עצמו
הפעם. הג'אנקי רץ מאחוריו, שלושה מטרים הפרש, וממשיך קדימה,
אפילו לא מתנשף, לא ייאמן אבל... הג'אנקי? כושר? מי היה חושב.
בסוף גלעד דופק ספרינט עד קו הסיום, הג'אנקי מגיע בקצב שלו שתי
שניות אחר כך. גלעד נראה כמו הבנות האלה שנשכבו מתות על הרצפה,
ואילו הג'אנקי, נינוח, מתחיל לעשות סיבוב הליכה עצל, מסדיר
נשימתו. כשהוא עובר לידי הוא מביט בי ומחייך לעצמו,שורק לו
משהו של הביטלס בנוסף. כאילו ידע שהבטתי בהם כל הזמן, וכאילו
חשב שהבטתי בו ואך ורק בו. מבסוט כזה. ממזר.

בהפסקה תפסתי את הג'אנקי במחששה. הוא מיד הציע לי, לקחתי.
'תגיד, איך זה שעם כל הסיגריות והסמים אתה בכזה כושר טוב?' הוא
משך בכתפיו. 'אולי לא כל מה שאני אוכל הוא חרא', אמר, וחייך.
חייכתי חזרה.
'אני מתעמל קצת, בכל זאת. כושר זה דבר חשוב. כמעט כמו בריאות'.
חיוכו התרחב.
'אז למה אתה מסתיר את זה?' שאלתי אותו. הוא לא הבין. 'בגדים
מרושלים כאלה. למה לא תתלבש כמו בנאדם פעם, כמו גלעד למשל?'
והצבעתי עם הראש לכיוון גלעד, שבדיוק עבר מול המחששה, מביט בנו
במין ערגה לא מובנת.הרי גלעד לא מעשן, כולם יודעים, הוא ילד
בריא כזה.
'למה לי? ככה נוח לי'. הוא לא מבין.אידיוט. איך הוא לא רואה
שככה בחיים הוא לא ישיג זיון, ודווקא יש לו סיכויים טובים?
הסברתי לו. 'אני לא חושב ככה. בן אדם צריך ללכת איך שהוא
מרגיש, לא איך שהחברה רוצה שהוא ילך'.
'ואם בחורה רוצה, אז מה הוא יעשה?'
הוא שתק והביט בי. אז ברצפה. תוקע עינים חזק חזק בנעליים שלו,
כאילו הן מרכז היקום. 'לא יודע', אמר לבסוף, זרק את בדל
הסיגריה והלך בשתיקה האופיינית לו, עם הידיים בכיסים של
השרוול, חושב. על מה?

יוני
זה סוף שנה כבר, ועם כל ההכנות לבגרויות ומסיבת סיום ונשף סיום
אנחנו מצליחים למצוא את הזמן כדי לרדת לים, לשכוח מהכל, לנוח
מהכל. רוצים להנות מהחופש הגדול האחרון שהוא לא באמת חופש גדול
כי תכל'ס אין שום בית ספר אחר כך.
אני יושבת בים עם תמיד ואודי ומעיין ואסף ונמרוד (עוד אחד
מהחברים המוזרים של אודי) והוא כל הזמן מנסה להימרח עליי, בטח
חשב שאני שרמוטה כמו תמי, כי תמי ואודי כבר חודשיים נמרחים אחד
על השני אפילו שהם לא חברים, אבל אני לא שרמוטה ואני לא נותנת
לו והוא דיי מעצבן אותי. בים החבר'ה שוחים בין הגלים, נראים
כאילו נורא כיף להם, שוכחים מהבגרויות, מהמסיבה, מהצבא, מכל
החרא הזה, רק לחצי שעה.
אז בשלב מסויים צמד הזוגות פרשו למים, לשחות עד שובר הגלים
וחזרה, ונמרוד אמר 'עזבו אני אשאר, שלא יהיה לה לבד מדיי'.
אמרתי לו שהוא ממש אבל ממש לא צריך, והוא רק חייך ואמר שכן,
מה, הוא ג'נטלמן, הוא לא ישאיר אישה לבדה, זה מסוכן. ואז,
כשהחבר'ה התרחקו קצת, הוא התחיל לחרמן אותי בצורה כפויה כמעט,
וניסה לנשק. כאילו, ממש לא! 'גם כן ג'נטלמן', אמרתי לו, קמתי
וניערתי את החול מהבגד ים עליו, והתחלתי להסתובב על החוף.
אחרי רבע שעה של הליכה כבר די התרחקתי ודי לא היה לי מושג איפה
כולם. ניסיתי לחזור על צעדיי, אבל הייתי בטוחה שהלכתי חזרה
יותר משהלכתי קדימה, ועדיין לא היה סימן לאך אחד, לא בחוף ולא
במים. ככה, הם עזבו אותי? ומה עם הדברים שלי? חרא. חארות כולם.

ואז, מהקטעים האלה שאתה לא מבין איך אנשים צצים לך פתאום,
הג'אנקי נתקל בי, כשאני הנדתי ראשי בטירוף מפה לשם, מחפשת סימן
למישהו. שנינו עפנו אחורה ונפלנו בחול הרטוב-למחצה של קו המים.
'אאוץ'!' קראתי, ואז שמתי לב מי זה שנתקע בי. 'היי, מה אתה
עושה פה?'
'רץ', הוא אמר בפשטות, כמו תמיד, אסף את משקפי השמש שנפלו לו,
והרכיבן באופן מיידי. 'את?'
'באתי לפה עם החבר'ה והם תקעו אותי לבד פה, לקחו לי את כל
הדברים גם, כפי הנראה. יש עליך סיגריה?'
'לא, מצטער. לא סוחב אותן כשאני רץ'.
'וואלה, עושה הגיון. בכל זאת, אני חייבת משהו לעשן. יש לך?'
הרמיזה הייתה ממש עבה. למען האמת ניסיתי לפני שבועיים גראס וזה
לא היה כזה נורא. חשבתי לנצל את יחסו החביב של הג'אנקי כלפיי
למטרות אישיות. 'לא. הפסקתי'. מה? ג'אנקי שאיננו ג'אנקי? אפשר
לחשוב... אז מה הוא בכלל?
'מזל טוב באמת...' אמרתי, רוצה להישמע כנה אבל לא מצליחה
להסתיר את האכזבה. ואז הייתה שתיקה כזאת, וכבר חשבתי שזהו,
והג'אנקי אמר 'אני יכול ללוות אותך הביתה אם את רוצה. רק תני
לי לקחת את החולצה שלי'.
'כן, בטח, זה יהיה נחמד' אמרתי, כי אני שונאת לחזור הביתה לבד,
וגם כי בזמן האחרון הג'אנקי היה ממש נחמד, באופן יחסי כמובן.
אז חזרנו אחורה והוא לקח איזו גופייה מבד הודי שלו ולבש אותה,
קלילה כזאת, שאנטי, ג'אנקי, ואז התחלנו לחזור לשכונה, בה שנינו
גרים. והתחלנו לדבר, על איך הוא הפסיק עם הגראס והכל. 'פשוט
הפסקתי. אולי קצת שכל היכה בי והבנתי שזה באמת חרא'.
'אז מה, אתה מפסיק לאכול חרא מאנשים?'
'לא, מה פתאום, ככלות הכל, ג'אנקי נשאר ג'אנקי'.
והוא חייך, ואני חייכתי, ואז אמרתי לו שדוגרי, עם גוף כמו שלו,
הוא בכיף היה יכול להשיג בחורות אם הוא רק היה קצת יותר מטופח.
'מה הכוונה ב"מטופח"?' הוא שאל, מסלסל את זיפי זקנוו הפרועים.
הסברתי לו שהוא צריך להיות מגולח, מסופר, להתלבש בקצת יותר
טעם... 'כמו גלעד', הוא אמר. 'כן', עניתי, 'כמו גלעד. מה רע?'
והוא רק שתק. הגענו לפנייה שלו, הוא הסתובב, נופף לשלום ונעלם.

שבוע לפני הנשף
היו כמה אנשים שהזמינו אותי לנשף. אבל לא הסכמתי לאף אחד מהם
כי גלעד עדיין לא בחר את הבחורה שלו לנשף, ואני וגלעד עבדנו
בזמן האחרון בשביל הבגרויות, כי אני בחורה חכמה כזו והוא ביקש
ממני עזרה ללמוד לבגרויות. אז אני לפחות הרגשתי כאילו התקרבנו,
והייתה לי תחושה שאני אוזמן על ידיו לנשף. אפילו רמזתי לו רמז
דיי עבה בפעם האחרונה שהיינו אצלו ולמדנו. אבל הוא לא אמר לי
כלום עדיין, ובעוד שבוע יהיה הנשף, אבל אני לא מאבדת את האמונה
שלי. אני אלך עם גלעד לנשף.

ערב הנשף
אני ותמי חיכינו למעיין ליד שער בית הספר. ישבנו ודיברנו על
הנשף שיהיה היום בערב. תמי הולכת עם אודי, מעיין עם אסף, ואני
הסכמתי לאיזה אחד מעדת גלעד שהציע לי היום, כי גלעד לא הציע,
ודוגרי הוא דיי איכזב אותי, אבל זה מה יש.
אני עומדת עם הפנים לבית הספר, ותמי עם הפנים החוצה. אני ראיתי
אותה מתקרב ראשונה. בחור מגולח למשעי, שיערו אסוף בקוקו, מסורק
וחלק ויפהפה, נוטה לבלונד. מכנס ג'ינס הדוק על גזרה נאה וחולצת
טי שירט עם צווארון רחב שממנה ראו שהחזה שלו חלק כמו פניו
(יתרון שאפילו לגלעד לא היה!), ומשקפי שמש על עיניו. הוא ניגש
אלינו, ישר אלינו, ידעתי את זה אפילו שהיינו באותו כיוון כמו
שער היציאה מהבית ספר. תמי הסתכלה לאחור כשהבינה שאני לא
מקשיבה לה, תקעה בו מבט אחד ופערה את פיה. 'מי זה? תלמיד חדש
או משהו? מאיזו שכבה הוא?'
'שלנו', אמרתי, כי אני כמעט והייתי בטוחה מי זה היה, ואכן
כשהוא התקרב הוכח לי כי צדקתי.
הג'אנקי התיישב על המעקה ביני לבין תמי. הוא הסתכל עליי, ממש
עמוק בעיניים. הוא היה ממש טוב, הוא עבר ממש הרבה שינויים -
הפסיק עם הגראס, עם הנובלס, עם השאנטי שאנטי, אפילו נהיה מקובל
בחברה בימים האחרונים. הוא היה משהו כמו... גלעד. אולי אפילו
יותר טוב. הוא היה הטיפוס האידאלי שלי.
הוא הביט בי ואז הוריד את משקפי השמש, סגר אותן והניח אותן על
צווארון חולצתו. העיניים האלה, כחולות וכל כך יפות, לא עוד
החלק הנורמאלי היחיד שבו אלא רק עוד חלק נורמאלי באדם נורמאלי.
'תגידי, יעל', הוא אמר, ביישן כזה, חוכך במילותיו, 'בא לך...
בא לך לבוא איתי ל... לנשף?'
הוא הסתכל עליי כל הזמן, לא כמו כל אותם ילדים ביישנים
שמזמינים בחורה פופולרית. הג'אנקי, שעכשיו נראה טוב יותר מגלעד
עצמו, מזמין אותי לנשף. אני אהיה קנאת כל הבנות. אני כבר קנאתה
של תמי. אני אוכל אחר כך ללכת אליו הביתה, ואולי יהיה לנו קטע,
ואולי נהיה חברים אפילו. הג'אנקי, שאני הפכתי אותו ליותר טוב
מגלעד עצמו, רוצה ללכת איתי לנשף.
'מצטערת, אני כבר הולכת עם מישהו'.

תמי התחילה לצעוק עליי אחרי שהוא הלך. 'אם את אידיוטית מספיק
בשביל לנפנף אותו לפחות תגידי לו שאני מוכנה לבוא איתו!' אבל
אני לא שמתי עליה. 'למה בכלל נפנפת אותו, יעלי?'
'לא יודעת. הוא פשוט לא היה מעניין ממש'.