יצור שהיה פעם חי ולבן, עם כמה כתמים שחורים (כמו כלב דלמט, רק
שמן יותר) מסתובב לו עכשיו על גרילר בין להבות מרוסנות.
לפני כן הוא הקיז את נפשו, בסבל וייסורים, בפעימות אחרונות,
כמו שצריך, העיקר הכשרות, מי שם על הומניות.
עם סכין גדולה (איך היא חותכת? תמיד תהיתי) חותכים ממנו כמה
חתיכות מבושלות היטב של שרירים מנוונים חסרי-נשמה, דוחסים היטב
לתוך לאפה טרייה, חומוס, צ'יפס, לא, בלי סלט.

כלב (לא, לא דלמט, אחד בינוני כזה, של הרחוב) מלקק רצפה. מנהג
משונה לכלב, היית חושב לעצמך. רצפה. זה לא דבר מזין במיוחד.
בכל יום רגיל וודאי היה גם הכלב חושב כמוך. ככלות הכל, הוא
יצור חושב, ברמה זו או אחרת.
אלא שהיום איננו יום רגיל. היום היה פיגוע ירי מול הבית שלך,
כמו שהיה עשוי להיות מול ביתו של כל אחד. לא, אנחנו יודעים, לא
שמת לב. הכל הלך מהר מאוד, היית עדיין בביצפר, או בעבודה, או
שרק הלכת לקנות סיגריות. לא נורא. כך או כך, פיגוע היה. ירה
בשלושה אנשים ואז הורידו אותו. למה אני עושה עניין, אתה אומר,
רק שלושה, אתה אומר, באוטובוס שבוע שעבר מתו חמישה עשר. זה לא
משנה. זה עדיין שלושה אנשים.
היום היה פיגוע ירי מול הבית שלך, איפה שהכלב מלקק את הרצפה.
לא היית באותו רגע, ופספסת את כל האקשן, ואת צוות המנקים שבא
וניקה פה הכל. חוץ מאת הכתם הזה, שם, על הרצפה. הכתם שהכלב
מלקק. כתם של נשמה של מישהו. מי? לא יודע. הוא היה עוד חלל של
מעשי האיבה והטרור. ובכלל, מתו רק שלושה, לא ייכתבו על זה
אפילו בעמוד האחורי.

תחנה מרכזית. אוטובוס לתל אביב. חיילים, אזרחים, מסתדרים כולם
בשורה, דוחקים ורומסים אחד את השני, רק כדי לעלות למעלה, לקבל
כרטיס, לקבל מקום, ולשכוח הכל למשך שעה.
פחד. תחנה מרכזית. תסתכלי מהחלון. את בבאר שבע, וכל בנאדם שני
נראה כמו מחבל, והם עוברים ליד האוטובוס ומסתכלים עליו לרגע.
אולי הוא מחבל? אולי הוא חוכך לעצמו "הממ, באיזה קו אני
אתפוצץ? האם עדיף חיילים או אזרחים? ולאיזה כיוון?" ואולי הוא
לא חושב בכלל. אולי. כל החכיכות הללו, חוסר הידיעה, חוסר
האמון. זה מה שיוצר פחד. אולי היית פחות מפחדת אם הייתה מלחמה,
כי אז היית יודעת בבירור: מלחמה. פיצוצים כל יום, כל שעה, כל
רגע. לא יוצאים מהבית. אבל זו לא מלחמה. ובצד הפיצוץ יש
ציפור מזמרת, דרור קטן שמקפץ לו בין המסופים, מנקר את האספלט
ומגבב ממנו פירורי מזון שאת לא רואה.
ואז, משום מקום, באה יונה. גדולה, אפורה, אימתנית לעומת הדרור
הקטן והחום. הוא בורח, אף עכברון לא יישאר כשמלך העכברושים
המכונפים מגיע. והיונה צועדת בהוד והדר ונעמדת במרכז שלולית
קיא שנמצאת במסוף ליד ושניסית כל כך להתעלם ממנה. תופסת גוש,
מנערת את המיץ, ושומטת לתוך הפה, קורעת אותו במקור נטול
שיניים.

ארוחה משפחתית. עוד אחת. מי ביקש את זה? אמא, דודה, אבא. הם
יושבים רחוק. סבתא לעומת זאת, יושבת בראש הצד של הילדים (אני
כבר לא ילדה) ומביאה אוכל מהמטבח. כמויות של אוכל.
"סלט?" שמונה עשרה שנה ויטמינים לא מצאו דרך טיבעית להגיע
לקרביי, אבל היא עדיין שואלת.
"לא תודה", מחייכת בנימוס, מחכה. דיון נפתח, דיון של כל כמה
ארוחות. למה זה הילדה לא אוכלת, וכמה שזה לא בריא. עוד מעט הם
גם יעיזו לדבר בפה מלא על העישון, והבגדים, והקעקוע!
"אז למה לא בעצם?" שואלת הסבתא, בתחינה אחרונה.
"זה איכס".
"אל תגידי איכס על אוכל!"
אל תאמרו לי אוכל על איכס.