הלכתי לישון. היה עדין די מוקדם ולקח לי קצת זמן להרדם.
בינתיים המחשבות שלי החלו לנדוד. חזרתי ונזכרתי בארוע קטן
מלפני חודש.
הסתובבתי בקבוצה של אנשים. היה שם בחור שמיד משך את תשומת לבי.
וגם את של כל השאר, אבל אי אפשר לצפות אחרת ממישהו שרוצה להיות
שחקן. הוא היה ג'ינג'י והוא כל הזמן דיבר. בקבוצה שלנו היתה
עוד בחורה בשם עינת. זה ממש מציק כשיש עוד מישהי עם שם כמו
שלך. אני יודעת שמיד כל ה"שני "וה"מיכל" יגידו לי שאני לא
יודעת על מה אני מדברת, אבל הן כבר רגילות, ובשבילי זה די נדיר
לפגוש עוד עינת.
בכל אופן, דן, השחקן, ממש התחבר לעינת השניה, שהסתבר שהיא גם
מושכת-תשומת-לב לא קטנה. אוף, אם היא לא היתה כל כך נחמדה היתי
ממש רוצה לשנוא אותה. בכל מקרה, דן ועינת נהיו צמד חמד. הם
הסתובבו יותר אחד עם השני- בתוך הקבוצה וגם מחוצה לה. זה ממש
עלה לי על העצבים. משום מה הרגשתי שיש מעין תחרות סמויה ביני
ובין העינת השניה. מה שבטוח, היא השיגה אותי בינתיים, היתה
יותר במרכז וגם נראה שהשיגה את הבחור הכי שווה בחבורה.
למרות שדן הוא ממש בחור שרמנטי, הוא הצליח להעלות לי את הסעיף
לא אחת. הוא היה יכול להיות די מרגיז, אבל קשה לכעוס על פרצוף
כמו שלו הרבה זמן.
יום אחד ישבנו לנו על הדשא במעגל. האמת שרובנו ישבנו, אבל דן
שכב על הגב  ועינת ישבה על ידו, מחוץ למעגל.
הוא התחיל להגיד: "עינת... עינת..."
ואז, כנראה שהוא ידע שאני מקשיבה או ראה שאני מסתכלת, הוא
פתאום אמר: "עינת בן-דוד!"
"מה?" הפטרתי בקול שניסה להיות אדיש במיוחד.  
"כלום." הוא אמר וצחק.
"זה בסדר, ידעתי שלא התכוונת אלי." אמרתי בלי להסתכל עליו.
"למה? למה את מתכוונת?"
"נו באמת, אתה שואל למה...?" מלמלתי בחצי פה.
"אוי, עינת." הוא אמר והזדקף. "מה, את באמת חושבת... תראי, את
נראית ממש טוב ו..."
"די, תפסיק." אמרתי והרגשתי איך אני מתחילה להסמיק בקצוות של
האזניים.
"לא באמת, למשל, את הרבה יותר יפה מעינת השניה."
כבר התחלתי להרגיש כמו עגבניה.
"אתה יודע שאתה לא מתכוון לזה, אז למה אתה סתם אומר?"
"אני לא סתם אומר. תראי, לעינת הזאת, למשל יש אף כזה שאפשר
למעוך." הוא אמר, הושיט את האצבע שלו לאף שלה ומעך אותו. זה
באמת היה די משעשע.
"אז מה?" שאלתי.
"אז... כלום, פשוט, אני בטוח שלך אין אף כזה ו..."
הוא באמת חושב שכל השטויות האלה מקסימות? נו, באמת.
"תעשה לי טובה." אמרתי וקמתי. "אם באמת היית חושב את כל הדברים
האלה עלי, היית מתחיל איתי ולא איתה!"  מי אמר את זה? המילים
האלה יצאו מהפה שלי?
התחלתי להתרחק מהחבורה.
"חכי רגע, " הוא רץ אחרי.
בסוף נעצרתי, מאחורי איזה בנין. כבר לא ראינו את החבר'ה, רק
שמענו את קולותיהם מרוחקים.
"מה?"
"מה זה כל הענין הזה שלך עם החוסר-בטחון-עצמי הזה?"
"מה? חשבתי שאמרת שאין לי שום בעיות עם הבטחון העצמי שלי."
הזכרתי לו את השיחה הקודמת שלנו מאתמול. שיחה מתישה מאד על
תכונות אופי. לחשוף את עצמך יותר מדי זה בהחלט לא בריא, אבל
אני אף פעם לא לומדת.
"טוב, אולי יש לך קצת. אבל אני באמת לא מבין, את נראית ממש
בסדר ואת חכמה והכל..."
"'ממש בסדר' שהיה לפני רגע 'ממש טוב'.  יפה מאד, לאט לאט אנחנו
נגיע אל האמת."
"יא-אללה, אפילו אם נגיד שאת צודקת..." על הפנים שלי התנוסס
חיוך ניצחון מריר. "רק נגיד." הוא הדגיש. "אז מה זה בכלל משנה?
את יודעת שזה לא מה שבאמת חשוב."
"אתה יודע מה? אפילו אם זה לא באמת חשוב, אני לא יודעת מה כן
באמת חשוב. מה שבטוח זה שאצלי זה לא עובד."
על מה את מדברת?"
"על מה אני מדברת? בדיוק על מה שדיברתי קודם. אם אני כל כך
מוצלחת למה לא התחלת איתי אלא עם עינת השניה? למה אף אחד אחר
לא התחיל איתי, אף פעם?" אני לא מאמינה שאמרתי את זה בקול רם.
"אף פעם?" הוא שאל קצת בלחש. "את מתכוונת שאת אף פעם..."
"אני לא יודעת איך אתה רוצה להמשיך את המשפט, אבל מה שבטוח זה
שהתשובה היא כן. אף פעם לא עשיתי שום דבר. שום דבר שאתה יכול
להעלות בדעתך. אפילו דברים שנראים לך מובנים מאליהם לבחורה
בגילי."
הוא השתתק. אהה! סוף סוף השארתי אותו באלם. אין לו בכלל מה
להגיד.
אבל אז, הבלתי יאומן קרה. הוא רכן קדימה, החזיק את הכתף שלי
ביד אחת ואת הפנים ביד השניה ו...
הנשיקה הראשונה שלי! לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. זה היה ממש
מוזר. אחרי כמה שניות הנחתי את שתי כפות הידיים שלי על החזה
שלו ודחפתי אותו חזק אחורה.
"מה אתה חושב שאתה עושה?!" התנפלתי עליו. "אתה חושב שאתה אציל
רב חסד שמציל נערה אומללה מגורלה האכזר?!?!?!? אתה חושב שזה
שסוף סוף מישהו נישק אותי יתן לי זריקה של בטחון עצמי לכל
החיים? מה אתה חושב לעצמך? שאני צריכה שאיזה אביר יבא ויציל
אותי מתוך טוב לב ורחמים? זה מה שאתה חושב??? אז תסלח לי מאד!
אתה טועה. ורק שתדע, הבטחון העצמי שלי, או יותר נכון המחסור
בבטחון עצמי, נובע מעוד כמה דברים, קצת יותר עמוקים מאשר יחס
מצד כל המין המזורגג שלך!" הסטירה שנחתה על הלחי שלו צלצלה ואז
רצתי משם.

אה, נאנחתי בין השמיכות. חבל שזה לא מה שבאמת קרה. בסך הכל
היתי מרויחה מכל העולמות: גם זוכה בנשיקה ראשונה מבחור חתיך
ושווה וגם זוכה לנאום פמינסטי חזק ולהחזיר לעצמי קצת גאווה על
כל ההסמקות והוידויים של קודם. ובכלל, זה היה יכול להיות סוף
הרבה יותר מענין ממה שבאמת קרה.
אחרי הקטע עם האף, השיחה פשוט הסתימה. ואני מתארת לעצמי שדן
ועינת יצאו יחד ביום שישי הבא.