היה פעם איש קטן, שחי בקופסת שימורים. היה לו שם כמעט כל מה
שחלם תמיד שיהיה לו- היה לו גג מעל הראש, ומיטה,
וכמובן-טלוויזיה. האיש לא קיווה לחיים מאושרים, גם לא לשלום,
הוא לא חיפש אחרי אהבה, וגם לא אחרי חופש...היה לו טוב כל כך
בתוך קופסת השימורים הקטנה שלו שהוא אפילו לא חשב על לצאת
ממנה, גם לא באביב.
לאיש בקופסת השימורים לא היו שכנים, ולא היה לו כלב, לא היו לו
מכתבים בדואר, וגם לא הגיעו אליו אף פעם ממס הכנסה. כי מי צריך
להתעסק עם הכנסה של איש בקופסת שימורים?
יום אחד עלה במוחי רעיון מוזר: חשבתי לעצמי 'אני אלך לבקר את
האיש בקופסת השימורים, ואני גם אביא לו קצת אהבה, וקצת
דואר..שלא יהיה לו משעמם'.
למחרת בבוקר קמתי והמחשבה הראשונה שהייתה לי היא על הביקור
הצפוי בקופסת השימורים...
הייתי די נרגשת לקראתו. היה אז בוקר אביבי חמים ובהיר והשמש
בצבצה לה מתוך ענן ביישן.
התחלתי לחשוב על זה שוודאי עבר המון זמן מאז שהאיש בקופסת
השימורים ראה פרחים, אז קטפתי לו כמה...אני יודעת מה אתה
חושבים...והם לא היו פרחים מהסוג הזה שאסור לקטוף, הם היו סתם
פרחים, או לפחות כך חשבתי כשקטפתי אותם.
התחלתי ללכת בשביל הגן הצבעוני שהוביל אל קופסת השימורים
הקטנה. לא היה לי עוד מרחק רב עד אליה. אבל פתאום נזכרתי במשהו
- פרחים יש לי, וגם קצת דואר שאספתי בדרך, אבל מה עם קצת אהבה?
איפה לעזאזל מוצאים אהבה?
המחשבה הזאת הטרידה אותי ולא הניחה לי להמשיך בדרכי, כי הרי
הבטחתי לעצמי שאני אביא לאיש בקופסת השימורים קצת אהבה...
ישבתי על ספסל מכוסה עלים כתמתמים וחשבתי היכן אוכל למצוא לאיש
הקטן אהבה. חשבתי במשך זמן רב, אולי שלוש שעות אפילו, וכבר
הספקתי לקרוע את כל העלים הכתמתמים שהיו על הספסל...טוב, אולי
חוץ משניים,או שלושה...
נזכרתי שמישהו פעם אמר לי שאהבה נמצאת בכל מקום...רק צריך לחפש
אותה! אז אני אמצא אותה ואביא קצת לאיש בקופסת השימורים, שלא
יהיה לו משעמם, אתם יודעים...
וכך התחלתי במסע חיפושים אחרי אהבה....התחלתי במכולת, חשבתי
אולי למוכר נשארה קצת אהבה למכור לי, אבל הוא צחק, ואמר שאהבה
אי אפשר לקנות. קצת נעלבתי, אבל המשכתי הלאה. הלכתי לגן הילדים
שבקצה השכונה, ולא ראיתי שם אהבה פנויה, ראיתי רק גננת שמשחקת
עם כמה ילדים...והם לא נראו לי כמי שרוצים לגור בקופסת
שימורים. המשכתי ללכת והגעתי לבית הקפה הקטן שבצד הדרך. היו שם
המון אנשים...זוגות, בעיקר...למעשה רק זוגות. אז המשכתי
בדרך...
חיפשתי בכל מקום בשכונה, אבל לא מצאתי שום אהבה. התחלתי לחשוב
שבכלל אולי אין דבר כזה שנקרא אהבה, וזו סתם המצאה של כמה
אנשים שרצו קצת לצחוק ולראות אנשים מחפשים אחרי דבר כל כך
מופשט ומופרך.
אחרי חמש או שש שעות של חיפושים נמאס לי. החלטתי שאין אהבה
וזהו. ושיספיק לאיש הקטן שם בקופסת השימורים אם אני אביא לו
פרחים וקצת דואר, הוא לא צריך אהבה...
ושוב הלכתי בשביל שמוביל את הקופסה של השימורים...והספסל כבר
התמלא בעלים כתמתמים חדשים...אלה היו העלים הכי יפים שראיתי
איי פעם. אז לקחתי אחד, שיהיה לאיש בקופסא.
קצת לפני שהגעתי ניגש אליי איש גדול למדי, עם מדים. לא ברור לי
כל כך של מה. הוא הביט בפרחים שבידי ומבטו היה מאיים וכעוס.
"מה את חושבת שאת עושה?! הא?! השתגעת? אלה הפרחים הכי נדירים
שקיימים כאן! ואת הולכת וקוטפת אותם?! חצופה! "
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר", עניתי," אני בסך הכל קטפתי כמה
פרחים לאיש הקטן בקופסת השימורים שכבר המון זמן לא ראה
פרחים...ו..."
"מה?! את מתחכמת איתי?! חה! 'איש בקופסת שימורים', ילדה טיפשה!
את צריכה ללכת לבית חולים לחולי נפש! , עכשיו תני לי את
הפרחים! ועופי מכאן!"
האיש חטף לי את הפרחים מהיד. דמעות החלו לרדת מעיני. דמעות של
בלבול. לא הבנתי בדיוק מה קרה...ואיזו סיבה יש לאנשים להעליב
ככה ילדות שרוצות להביא פרחים לאיש קטן בקופסת שימורים...
ניגבתי את הדמעות וצלצלתי בפעמון של קופסת השימורים. האיש הקטן
פתח לי.
"שלום" , אמרתי. "אפשר להיכנס?"
"בטח", ענה האיש הקטן.
"הבאתי לך קצת דואר, ועלה כתמתם...שלא יהיה לך משעמם"
"הו, תודה ילדתי", ענה בשמחה האיש הקטן, "איזה עלה יפה!"
"רציתי להביא לך גם אהבה, אבל לא מצאתי...וקטפתי לך פרחים, אבל
לקחו לי אותם..אני מצטערת איש קטן!"
"שטויות ילדתי, העיקר שאת כאן".
האיש הקטן ואני התיישבנו על המיטה הקטנה, והבטנו אל מסך
הטלוויזיה הקטן. שידרו את תחרות מלכת היופי .
בלבי חשבתי שאין תחרות ליופי, ושאי אפשר להפוך מישהי למלכה של
יופי, כי יופי לא נמצא בכתר, הוא נמצא בטבע, ובעלים הכתמתמים
שעל הספסל, ובקופסאות שימורים עם אנשים קטנים וקצת דואר...