אני נכנסת לבית האבות בו שוהה סבתי. הפעמונים שבכיסי מצלצלים,
ניגוד מוחלט בין שמחת החיים לבין מצב הכמעט-מוות השורר
במקום. בחוץ קר, בפנים חם כדי שהזקנים לא ימותו מהקור, עוד
ניגוד שבקלות שמתי לב אליו.
אני צועדת במסדרון, צעדיי מהדהדים. מבטים ננעצים בי, כמו בכל
מקום בו דורכת כף רגלי, הפעם המבטים חלולים, מטרידים משהו.
השקט המעיק של המוות מקיף אותי. לא עוד השקט אחריו אני
רודפת בימים כתיקונם. שקט מבחיל, שתיקה של אי-יכולת ולא של
חוסר-רצון לדבר. שיעול שצץ משום מקום מפריע את הניסיון
הפתטי שלי להבדיל את עצמי מהגוססים כאן. היה לי ברור שהוא
שייך לסבתא שלי, הוא גם עזר לי למצוא את החדר שלה, בכל זאת פעם
ראשונה שאני פה...
"מי שרוצה   לחיות   עד   אור הבוקר,   צריך   לעבור   את
הלי-לה" שרולי צעק במקוטע. הקדמה קודרת על מנת להכניס את
עצמך למצב הקודר גם הוא. גייסתי כוחות ועברתי את הדלת, רק
כדי לגלות את אמא שלי יושבת בוכה ליד המיטה בה שוכבת אמא שלה
ונחנקת. מה אני אגיד, ממש איחוד משפחתי - גופה של סבתי הולך
לעולמו באיטיות, הנשמה שלי הולכת לעולמה קצת פחות באיטיות,
ואמא שלי נשברת.
את הכוחות שגייסתי נתתי לאמא. בשקט באתי מאחוריה, חיבקתי אותה,
חיזקתי את רוחה. סך הכל מסכנה, אמא שלה מתה לה פיזית מול
העיניים, אחרי שש שנים בהן היא יכלה להכחיש את ההתדרדרות מאדם
לקליפה של אדם, על מצבי היא לא ידעה - עדיין מכחישה,
כזאת היא.
"מי ש  רוצה   לחיות,   צריך   להגיד" שמעתי את שרולי צועק,
כשאמי הלכה להכין לעצמה תה. מצחיק השרולי הזה. משוגע.
בינתיים בחנתי את סבתא, עד עכשיו התרכזתי באמא. היא הייתה
מחוברת לחמצן, אפילו לנשום בכוחות עצמה היא לא יכולה, היו לה
כמה חוטים מחוברים ליד ולמין מכונה שהשמיעה פעם בכמה זמן
צפצופים. האח התורן של המקום בא ובדק שהיא עדיין איתנו, הוא
ניסה לשגר אליי חיוך מעודד והלך.
"הם קוראים לרופא" בישרה אמא אפופת אדים מהתה כשחזרה "את רוצה
שאני אקרא לאבא שייקח אותך מפה?" היא שאלה, מנסה לגונן עליי,
לשם שנוי.
"לא. אני בסדר" חייכתי חיוך צולע "ואת?" הוספתי לזה מבט
מגונן. גם אני יודעת להיות עליונה.
שתיקה וצפצופים מסבתא ברקע. אני, אמא וסבתא סגורות בחדר
אחד מנותקות מהעולם, כנראה בפעם האחרונה. הגיע זמנה של סבתא
שלי. כשחושבים על שש השנים האחרונות, באמת הגיע הזמן לשים קץ
לייסורים שלה. שש שנים שבהן התנדנדה בין צלילות מדהימה לטשטוש
מזעזע, בין החיים למוות.
הרופא הגיע. הם מחליטים שעדיין צריך להגן על נפשי העדינה
ושולחים אותי לחכות בחוץ. זה לא שמצבה לא ידוע לכולם, זו
הצביעות של לפני המוות שמניעה אותם לחקור ולחפש אחר תשובה
לשום שאלה.  בשביל מה? הרי כמה פעמים שמעתי את אמא שלי מנסה
לשכנע את עצמה שמותה יהיה רק לטובה ויחסוך לסבתא הרבה כאב...
וכמה פעמים שמעתי את האחיות פה ממלמלות לאמא שלי בביקורים
'זה לא חיים, זה לא חיים'... אלפי פעמים.
"מי ש צריך   לעבור   את הלילה,   צריך   לחיות   עד אור  
הבוקר" שרולי צעק עוד פעם.
עמדתי מחוץ לחדר עם הפנים על איזו דלת שקופה. בהיתי החוצה ללא
מבט.  שרולי הזה... יש משהו במה שהוא אומר... חייכתי לעצמי.
ובכלל, למה סבתא שלי צריכה לסבול עוד, מה היא לא סבלה
מספיק בשנים האחרונות? נבהלתי מעצמי. מה פתאום קפצו עליי
מחשבות כאלו?
"מי ש   רוצה   לחיות,   ש  יצביע!" שרולי צעק.
אני צעקתי בתוכי. נפלתי על ברכיי, ראשי נחבט בדלת הזכוכית
וניפץ אותה, אפילו לא הרגשתי.
היו צפצופים. המון.
יותר מידי. הרבה יותר מידי.
המכונה השתגעה. האחיות והרופא השתגעו.
אמא שלי התעוררה למציאות חדשה. אמא שלה לא התעוררה יותר. כבר
לא היו בה הכוחות להצביע...

                             



                            מי שמצביע משפיע