כל קשר בין פיסקה לפיסקה הוא מקרי בהחלט.

רועי היה זה שהחליט על השם. נולדתי ב3 לאוקטובר 85' באסף
הרופא. היו לי את העיניים של סבא שלי. כל השאר היה סלט אחד
שמח. אדו, אחי, הקדים אותי בתשע שנים ורועי בחמש.
החיים שלי התחילו בגיל שלוש, כשהלכתי למכולת עם אמא. זה היה
כזה אירוע עצום שאני זוכר איך בהיתי במדרכה עד היום.
הייתי פוץ. חשבתי שאני חכם, חשבתי שאני צודק, הייתי פוץ.
כשהיינו מתחלקים בגן לזוגות ומשחקים במכונית(עם הגה צעצוע),
אני תמיד הייתי מזיז את הידיים לכיוון שבו הלכתי, בעוד שחשבתי
בזלזול שכל השאר טיפשים שמזיזים את ההגה גם כשהם הולכים בקו
ישר. טיפשים. עם רוני הייתי משחק גולות ועם ילדה בלונדינית
הייתי משחק רופא ואחות, או משהו כזה, בביתן שהיה בגן. הייתי
הולך מכות עם רותם, שהיה קצת יותר גדול ממני וברור, שהוא היה
טיפש. ידעתי הכל והייתי בהחלט גאה בזה.
הייתי צורך כמויות אדירות של תוכניות ילדים בערוץ אחד, ערוץ שש
וערוץ שמונה. הייתי נודניק קטן. כשהעירו לי התעצבנתי. כשהפסדתי
בPRINCE התעצבני. הרבצתי למקלדת. כשאבא שלי נתן לי לנצח בשח
התעצבנתי. כשרותם קרא לי מכוער התעצבנתי. כשהסבירו לי משהו
ששאלתי עליו - התעצבנתי. ידעתי שאני צודק. תמיד הייתי צודק.
סה"כ ידעתי הכל והייתי מושלם. אח שלי היה מכסח אותי במכות
כשהיה נמאס לנו לשחק בדגמי מכוניות ואני הייתי עושה קולות של
אקדחים כמו שצריך. אמרתי מכונית, לא אוטו. פוץ.
החיים היו ילדותיים, היו גם הגילויים הרגילים. סבתא שלי היא
בעצם אמא של אמא. שוק רציני. ומסתבר, גם מבוגרים מקללים. שנאתי
ללכת לישון. כשהיתי לבד במיטה היה לי את כל הזמן שבעולם לחשוב
על הכל. בעיקר על המוות. כשהייתי ילד נורא פחדתי למות. ההבדל
מהיום, אני חושב, הוא שלא יכולתי להפסיק לחשוב על זה. הייתי
חושב כל הזמן מה קורה כשמתים. ומה יקרה אם אני לא יעשה ילד,
וימות. היינו נורא חילוניים ואני פחדתי פחד מוות. אני יכול לא
להתעורר בבוקר. אני יכול למות.
כל שבת היינו נוסעים לרמת גן ואח"כ למעוז אביב. קודם כל לסבא
מיכאל וסבתא שרה.למרות שהכחשתי את זה תמיד אהבתי אותם יותר.
אולי זה היה האוכל. אולי זה היה בגלל שאמא שלי הרגישה בבית שלה
בנוח. אולי בלי סיבה. היינו באים ואוכלים. סלט אבוקדו לחם ביתי
חמאה מלוחה דגים קציצות גפילטע פלצעלך, פלצעלך, פלצעלך. בחגים
היה יותר מושקע. היה טעים ואחרי זה היינו הולכים לחצי שעה
לדירה שממול, לדודים. בתיה היתה תמיד צובטת אותי ומוטי היה
לוחץ לי את היד חזק מידי. הילדים שלהם נולדו איכשהו עם הזמן.
גם את הדודים בראשון היינו מבקרים מפעם לפעם. אותם הכי אהבתי.
אחרי שהיינו מסיימים שם היינו נוסעים לסבתא יוכבד וסבא ארתור
במעוז אביב. היינו משחקים שם בפריסבי ולוקחים כדורי טניס
ללאקי, הכלב. סבא ארתור אהב לתת לנו כסף מידי פעם. אבא לא תמיד
התנגד אבל ההורים לא היו מאושרים מזה. סבתא יוכבד האכילה אותנו
גם. כשהייתי רואה סרט על יהודים בניו יורק הייתי יודע שהמקור
נמצא אצל סבתא יוכבד. אמא יהודיה, אסלי. וכל המוצרים הנלווים.
הייתי הולך לישון כשהתחילו החדשות ותמיד הייתי מושך את הזמן
בשתייה איטית איטית של מים לפני השינה. כל שנה הזמן של 'לך
להתרחץ' קפץ בחצי שעה. התלוננתי.

בית ספר ממלכתי אשכולות.
הגעתי לשם עם תיק חדש ועשו לי תמונה ליד הדלת. כיתות א' היו
בצריפים מאחורה ואני התיישבתי ליד דותן שהפך להיות החבר שלי
תוך שתי דקות. היו כמה שהכרתי מהגן, אבל זהו פחות או יותר. עד
כיתה ד' כבר היה לי חבר'ה מגובשים. דודו כהן, שהיה החבר הכי
טוב שלי והיה לו קול צרוד, אסף דנון, שהיה לו שולחן סנוקר בבית
וקראנו לו בהתחלה דנונה, שלומי אלפרוביץ', שהיה גם החבר הכי
טוב שלי, אילן לוטווין, שהצתרף בכיתה ד' והיה החבר הכי טוב
שלי, נדב זינגר, שהיה בהתחלה הכי שמן עד שאני והוא התחלנו
תחרות בעניין, אופיר אשכנזי, שהיה נמוך, ערן כרמלי, ששנאתי
אותו ועופר עטר, ששנאתי עוד יותר.
לא אהבתי אף אחת בתקופה הזאת אבל החיים היו יפים, עד כמה
שאפשר. תמכתי במפלגת העבודה בבטחון גמור, הייתי הכי חכם
בכיתה(לדעתי האובייקטיבית) והלכתי פעם בשבוע לבי"ס למחוננים.
הכי מוזרות היו ההפסקות. הספקנו לעשות כל כך הרבה בכל הפסקה.
שיחקנו מלך השבויים או מחבואים או כדורגל עם פחית או כל דבר
אחר, ולא רק שהספקנו את זה, היה לנו זמן להתווכח. על כל שטות.
ברור, היו לי חברים אבל החיים היו מסובכים מסובכים. מכת
המקובלים של היסודי. לחברים שלי היו חברות והם היו עושים את כל
מה שאני רציתי לעשות-מסיבות עם בנות. בכיתה ה' הבנות הזמינו
אותי פעם ראשונה. התרגשתי, סופסוף אני מקובל. שנאתי את הילדה
שעשתה את היומולדת אבל רחלי וחברותיה היו שם אז לא שינה לי
ממש. בסופו של עניין התיישבתי על מתנה, שברתי אותה וברחתי
הביתה בוכה אחרי שלא רציתי לשחק אמת או חובה. באסה.
בכיתה ו' כבר הצלחתי לתפוס את העניין והייתי מקובל למדי. היו
לי באותה שנה שתי חברות שגרמו לי עוגמת נפש קשה(נניח) והתחלתי
לנשק בנות על הלחי. נחמד.
תמיד הייתי נפצע. בעיקר בקיץ, כשהולכים עם מכנסיים קצרים,
הרגליים היו מלאות שריטות. הייתי נופל כל הזמן, נתקע בעמודים
ומסתכל על הריצפה, נופל מאופניים... כיתה ב'- שברתי את היד
והייתי בתאונת דרכים, כיתה ג'- פתחתי את הרגל, כיתה ד'- נקע
בקרסול, שן ואצבע שבורה(תאונה במשחק פוגים), כיתה ה'-גילו לי
אפילפסיה ונקעתי את הרגל, כיתה ו'- הבראתי רק כדי לפתוח את
הראש ולהיפצע בשלל נפילות. רשימה חלקית בהחלט.
תמיד הייתי מביך את עצמי. אולי יותר נכון להגיד שהרגשתי נורא
נבוך. במיוחד עם בנות. לדבר איתן? יותר משני משפטים? קשה.
בכיתה ו' נורא פחדתי מהחטיבה. אני זוכר שבכיתה ה' אמרו לי שעוד
שנתיים אני יהיה בכיתה ז'.לא האמנתי שאני כזה גדול.

חטיבת ביניים בן גוריון.
חנונים. אנחנו חנונים. פתאום, מהכי מגניבים בעיני עצמנו מצאנו
את עצמנו בכיתה עם ערסים כבדים(בעיניים שלנו), בי"ס חדש והכל
מוזר. מצאנו המון חברים חדשים ונפטרנו מכמה אחרים. ככה זה,
החלטנו שאנחנו לא רוצים אותם בחבר'ה. בסופו של דבר עופר עבר
בי"ס, אופיר וערן היו בכיתה אחרת ונשכחו מלב. במקומם באו ניב,
אלכס, תמיר, רון וטל. היה נחמד. הם היו יורדים עלי כל הזמן.
ברור, לא רק עלי, גם על אחד על השני(כשאני עוזר). הרגשתי שכל
העולם נגדי. מצד אחד ערסים מאיימים בכל הבי"ס, ומצד שני החברים
שלי מציקים לי בדרכים משעשעות ותמימות. שיעמם בהפסקות, אז
היינו חייבים לזרוק אחד על השני דברים ולהשפריץ מים. גם לא היו
בנות. בקיצור, באסה. מהר מאוד התאהבתי ביעל, הילדה הכי יפה
שראיתי מימי. ישבתי לידה בכיתה ומהר מאוד תכננתי את החיים
שלנו. טוב, לפחות עד השלב שבוא היא תהיה חברה שלי. זה לא קרה.
מה שכן, השאלתי לה פעם דיסק. איזו קירבה. אני משער שהייתי קצת
אובססיבי. כל כך אהבתי אותה. אהבת החנון האולטמטיבית-  לאהוב
מרחוק, לאהוב באמת, לא לדבר. התסכול הכניס אותי למצבי רוח ממש
רעים. או יעל או החברים שלי גרמו לי לשבת בחדר חצי בוכה חצי
מעוצבן. הייתי עדיין הולך פעם בשבוע למרכז רון למחוננים.
כשהייתי ביסודי הציקו לי שם, אבל בחטיבה כבר הכל היה בסדר.
נורא אהבתי את זה שם. בכיתה ח' עזבתי, שנה לפני הסיום.
בכיתה ז' אני, דודו ואילן הצטרפנו לחוגי סיירות בראשון. מאז
שהייתי קטן רציתי ללכת בעקבות אחי, אדו, שהיה שם בתיכון. נהנתי
מהפעולות, נהניתי מהטיול, והמדריכים היו שליחי שמיים. לא כל כך
נהניתי מהחניכים האחרים. לפחות לא בהתחלה.
בכיתה ז' היינו כל שישי נפגשים כל החבר'ה אצל מי שיש לו בית
ריק. משכירים סרט גרוע בוידאומט ומקנחים בסרט האירוטי של ערוץ
שלוש. בסופו של דבר היו קוראים לנו בשכבה חבורת הוידאו, אפילו
עד כיתה ט'.
בכיתה ח' רבנו עם אילן, והוא עף מהחבר'ה. הוא היה חבר נורא טוב
שלי ושל דודו אבל לא ממש עזרנו לו. כמו תמיד היינו משחקים
כדורגל או כדורסל ויורדים אחד על השני. ורבים כל הזמן. כל
הזמן.
כל כיתה ט' הרגשתי שאני לא ממש רצוי. כל הפסקה הייתי סובל
והייתי נפגש כמעט רק עם ניב. כמעט כל החברים שלי היו יוצאים עם
אנשים מכיתות אחרות ואני לא הוזמנתי. לא הזמינו אותי לכדורגל.
ההפסקות. הייתי בבאסה כללית.
יעל. שנה הבאה תיכון. נכשל במתמטיקה. הפסקה שווה גיהנום.
החברים הכי טובים הם לא חברים. החברים הכי טובים הם לא חברים.
באסה כללית. לא להגיד דיכאון? לא אמרתי. לטיול בי"ס אחד לא
הלכתי. החברים הנחמדים שלי דאגו להתקשר לשאול מה שלומי. "יניב
מה המצב? אנחנו אוכלים ביסלי" ניתוק. "יניב, תמיר רוצה לדבר
איתך" ניתוק. "יניב אתה דפוק" ניתוק. בסופו של דבר, חברים כבר
לא היינו ורבנו בצורה רשמית וילדותית. הם היו אשמים קצת יותר.
שנאתי אותם הכי בעולם. אויבי האנושות - תמיר, אלכס ודודו. דודו
היה איתי בקבוצה וזה היה נורא מעצבן לבלות ארבע ימים ציוד על
הגב עם הבן אדם שהכי שנאתי בעולם. אז נמאס אחרי כמה זמן. חברים
כבר לא היינו, אבל מדברים.
בחטיבה קרו הרבה דברים במשפחה. אדו התגייס. פתאום, הצבא היה
הדבר הכי חשוב בשבילי עולם. בלעתי כל מידע וכל קיצור צבאי וכל
סיפור. ידעתי אז על הצבא יותר משאני יודע היום. המדריך שלי אמר
לי פעם שאני יודע יותר ממנו על הצבא. הוא היה אז בי"ב. סבא
ארתור נפטר בראש השנה של כיתה ז'. אמא סיפרה לי כשחזרתי מהבי"ס
וההורים חזרו מהבית חולים. הוא התאשפז יומים לפני. הייתי חושב
עליו הרבה כשהייתי יושן. פעם ראשונה שמישהו נפטר. לקחתי את זה
נורא קשה,אבל הייתי חזק. אותה שנה גילו לסבא מיכאל גידול.
סרטני או לא? לנתח או לא? היה נורא. היה נוראי לראות את האדם
הכי חזק שאני מכיר, שעבד כמו חמור עד גיל שמונים ושתיים,
מתאשפז ודועך לאט לאט. היינו מבקרים אותו די הרבה, בעיקר אמא.
הוא היה נגר, עקשן וקומוניסט. נורא אהבתי אתו. בלי ציניות. עד
היום הוא יכול לגרום לי לדמעות שלא נוזלות.
הוא היה חולה שנתיים.
פעם אחת כשביקרנו אותו, כשהוא היה בהוספיס,הוא נפרד ממני
ומהאחים שלי. היום, לפחות, זה נראה כמו פרידה. הוא חיבק אותי
והתחיל לבכות. רועי היה באותו זמן חיל, סבא היה נורא גאה. הוא
רצה לראות אותו במדים.
הוא נפטר ונקבר באותו בית קברות כמו סבא ארתור, מאחורי שורות
של בורות ריקים. סבתא שרה היתה קשורה לסבא מיכאל שישים שנה. הם
הכירו בתור נערים וברחו ביחד מהנאצים לרוסיה. אין לי מושג אם
היתה להם אהבה מושלמת. בתור ילד הבנתי שזה היה ממש ככה. הם
נורא אהבו אחד את השניה. סבתא מתה מדום לב חצי שנה אחריו. היא
נקברה ליד מיכאל, בחלקה משתופת. הבורות הריקים התמלאו שם כבר
אז.

החופש הגדול הגדול.
החברים היחידים שלי בכל כיתה ט', טל וניב, הלכו להם. לא דיברנו
כל החופש ופחות או יותר הבנתי שהם גם החליטו לריב איתי. לא
ברור למה. באותו חופש גיליתי באמת את האינטרנט. לא היה משהו
אחר לעשות.  חודשיים ועשרה ימים ישבתי לבד בחדר ועשיתי ביד.
זה, פחות או יותר, תמצית החופש הזה. משום מה זה היה לטובה.
כשהגעתי לכיתה י' הרגשתי הכי בוגר בעולם וכנראה שקצת בצדק.
הילד המובך והעקום מת. כבר לא נפצעתי, אפילו לא בטיולי חג"ס.
האהבה המטומטמת ליעל נשכחה לה בשמחה. התחלתי לשמוע רוק, התחלתי
לאהוב מוזיקה באמת. דף חלק.
דיברתי עם בנות ורטואליות ואולי זה הביא לי טיפה ביטחון בצורה
כלשהי. מוזר. מה שלא הורג אותך סתם כואב? כנראה.
אני לא זוכר למה, אני לא זוכר, אבל כמעט התאבדתי. הייתי טיפש.
פשוט הייתי טיפש. אבל לא היו לי חברים. המחשבה עברה לי ברצינות
בראש. בשבילי, זה כמעט.

גמנסיה ריאלית ראשון לציון ע.ש. א.קררי.
לכיתה י' הגעתי באיחור של יום. הייתי חולה בסוף החופש. בגלל זה
המחנכת הציגה אותי, פחות או יותר, כשנכנסתי. חיוך ענק. "למה
הוא מחייך?" אופס, הלך החיוך.
ההתחלה היתה מבטיחה. עידן ישר התחיל לדבר איתי בהפסקות וראיתי
שבכלל יש פה מלא אנשים נחמדים. פריקים כמו שקראתי להם, בחוסר
הבנה. את נועה ואורי העבירו מאחורי אחרי כמה שבועות וישר
ניהלנו דיונים מעמיקים בזמן השיעור. יש אפשרות שהייתי מצחיק,
אני לא זוכר. אחרי שבוע החלטתי שהיא הידידה הכי טובה שלי
בעולם. חיוך גדול, חיוך גדול. שנה טובה, כיתה י'. מצאתי חברים,
מצאתי עוד חיים ברשת, הלימודים היו סה"כ בסדר. דיברתי עם בנות,
נדלקתי קשות על זוהר לכמה חודשים. טוב נו.
ערן... בחופש הגדול שלפני כיתה י' הייתי משחק כדורסל לבד כדי
להתאמן. לקראת כלום. פעם אחת שיחקתי עם ערן. ערן היה בשכבה שלי
באשכולות ובבן גוריון. שנאתי אותו. היינו יורדים עליו עוד
ביסודי, במיוחד אני. קראתי לו מוגבל. כל השכבה קראה לו ככה, עד
כיתה ח'. לא שהוא היה כזה מסכן. פשוט שנאנו אחד השני. כשראיתי
אותו בכיתה י', פתאום היינו חברים. אני לא זוכר איך זה קרה
בדיוק, אבל זה קשור לזה שהייתי מנומס בהתחלה. נחמד. יש עם מי
לשחק כדורסל יש מה לעשות ויש קרציה גדול בתחת. אבל חיים עם זה.
גם התיידדתי  יותר עם שי שהכרתי מהחטיבה. טוב... בתיכון
מחליפים חברים? היו לי חברים. בהחלט הייתי שמח בחלקי.
אני חושב שזאת היתה השנה הכי טובה בחיים שלי. בחוגים עשינו את
הטיולים הכי מופלאים, עם אילן לונאי, המדריך שאני כל כך אוהב.
היו מפגשים של שנת היוד והכרתי מלא חג"סניקים מחוץ לראשון.
רציתי ללכת להדרכה אבל גם לא רציתי. בבי"ס ובבית היה נחמד
למדי. אני לא יודע, הכל היה נחמד. פשוט חייתי בהרגשה טובה רוב
הזמן, כשלא חשבתי ממש על המין השני. התאהבות כזאת או אחרת
חולפת לה מהר.אהבת חנון מקולקלת. כשאני מסתכל אחורה השנה היתה
ממש טובה, אבל היו  לי המון דכאונות קטנים, יותר או פחות.
התחלתי לכתוב באמצע השנה ואחרי השיר הרביעי והסיפור הראשון
החלטתי שיש לי את זה. נחמד מצידי. את האמת, הפסקתי להיות כזה
חכם. כנראה זה היה הנסיון הכושל להתקבל לכיתת מחוננים שסידר לי
את הראש. כבר לא הייתי האידיוט שידע הכל. ועדיף שכך.
לאקי נפטר בסוף החופש הגדול. הוא היה זאב מעורב, שמן וגדול.
אהבתי אותו כל כך. אני ישבתי ליד המחשב שכשאמא קראה לי. משהו
לא בסדר עם לאקי. הוא ניסה לעמוד ולא הצליח. ראו שהוא סבל.
בשלב מסוים לאקי התחיל להתגלגל במהירות במקום. זה היה מפחיד.
אמא שלי נכנסה להיסטריה, באחת הפעמים היחידות שראיתי אותה
מתנהגת ככה. הצלחתי להחזיק אותו במקום בסופו של דבר והוא נשכב.
עם עיניים פתוחות. עיניים מתחננות, איכשהו. לא ממש נראה שהוא
סובל, אבל אני הרגשתי שכן. התקשרנו לוטרינר. שתי זריקות  לא
עזרו. אבא חזר במיוחד הביתה וניסינו לסחוב אותו לאוטו באלונקה,
דרך המדרגות. הוא לא נתן לנו. נורא פחדתי. זה היה כל כך קשה.
עד היום. עד היום, זה קשה. הוא נפטר יומיים אח"כ במרפאה. היה
לו גידול במוח, שגרם לשיתוק ברגליים האחוריות.  

ראשון לאפריל 2002.
השנה הזאת היתה טובה, סה"כ. אבל הלימודים הולכים הכי חרא שהיה.
ולא, עדיין אין חברה. אני יהיה בסדר גמור. מוזר להיות בן 16.
כל כך הרבה ממה שאני חושב ועושה קשור לעובדה הזאת. מבוגרים לא
מבינים ילדים. אני? מבוגר וילד. לא מבין את עצמי אף פעם. עדיין
מתנהג לחלוטין בהתאם לגיל שלי. רב עם ההורים. רב עם עצמי. טוב
נו.