פרולוג-

"איך אתה הייתה מחלק את הדברים הבאים?" היא שאלה והמשיכה:
"אהבה, בריאות, כסף, משפחה וקריירה?". הבחור הצעיר שעמד מולה
הרים את ידו בזלזול "אלא שאלות שמעסיקות ילדות קטנות". הייתה
דקת דומייה. פניה של שרה החלו להראות כאילו הן שתי זגוגיות,
עוד מעט הן יתחילו לנזול. רועי ראה מראש את המצב ופעל לתיקונו
ולסיומו המהיר: "אבל אני אנסה לענות". את המשפט האחרון הוא אמר
כאילו שהוא המשך רציף של המשפט הקודם שלו. שרה חייכה ורועי נשם
לרווחה.

הסמטה הייתה חשוכה, חוץ מפנס הרחוב היחיד שעדיין פעל. הפנס
הבהב כאילו הוא מפגין מורת רוח. זקיף בודד במערכה מול החשכה.
עוד מספר ימים וגם הוא, כמו שאר הפנסים, יהבהב בפעם האחרונה.
אז תהיה הסמטה חשוכה באמת. שני פחים עמדו על יד דלת ברזל
חלודה. הזבל שגדש את הפחים הודיע לעולם שזו הייתה דלתה האחורית
של מסעדה עלומת שם. לסמטה היו שלושה תושבי קבע. שניים היו
חתולים שבאופן קבוע רבו על שאריות האוכל שנזרקו מהמסעדה.
השלישי היה חסר בית בשם תמיר. לא שמישהו שאל אותו לשמו בשנים
האחרונות, אבל הוא אהב לזכור את זה. הוא תמיד אהב את השם שלו.
הוא הזכיר לו דברים שעברו מהעולם. דברים כמו אהבה ואימא ואבא.
דברים כמו מבטים שאומרים: יש עתיד לפניך. הוא הזכיר לו מבטים
שלא אומרים: תמצא עבודה. דברים כמו לשחק תופסת עם שלי בשדה ליד
הבית.
כל יום, בשעה שש בערב בדיוק, תמיר מגיע לסמטה. הוא נכנס אל
קופסת הקרטון שלו ומדליק את הנר. אם יש לו אחד. הוא מוציא את
הספר שלו. הספר היה ישן מאוד. הכריכה כבר נקרעה מזמן. לפני
שנים רבות. הדפים היו צהובים ומקומטים. כל פעם שתמיר מוציא את
הספר, הוא  נזכר. נזכר ביום ההולדת שלו. אז הוא קיבל את הספר.
הוא זוכר את הצחוק שבעיניים שלה. שלי הנפלאה שלו. הוא נזכר איך
הוא אמר תודה מבוישת והוא זכר איך היא נישקה אותו. נישקה אותו
ואמרה לו מזל טוב. פעם אנשים זכרו את יום ההולדת שלו.
אז, הוא היה מתחיל להתרגש, הוא היה ממשיך במורד כביש
הזיכרונות, ישר על הנתיב המהיר. הוא נזכר איך הוא ושלי היו
רצים בשדה שליד הבית. ומגיעים אל העץ הבודד. ואיך הם היו
מקריאים לעץ את הספר. אז הוא משתנק. דמעות ממלאות את עיניו
והוא מניח את הספר במקום והולך לישון. לפעמים החתולים היו
באים, בזמנים האלה. הם עומדים מחוץ לקופסא שלו ומביטים בו. אז
הוא הולך לישון בוכה. החתולים  שומרים עליו עד שנרדם.
קול צעדים הפריע את דממת הסמטה. תמיר התעורר. עברו כמה שניות
עד שהוא הבין מה העיר אותו. אף פעם לא היו צעדים בסמטה שלו. אף
אחד לא הלך שם. הצעדים פסקו ותמיר הציץ החוצה. מתנשם, ליבו
פועם בפראות. לא היה אף אחד בחוץ. זה רק הדמיון הוא חשב לעצמו
וחזר פנימה. רק הדמיון. אני חייב לעשות משהו עם עצמי, הוא חשב.
תמיר חזר לישון, קצת מוטרד מהצעדים הנעלמים. השינה משכה אותו
אל חיקה במהרה.
הוא התעורר בבהלה. עיניו פקוחות כאילו ראו רוח רפאים.
"מ..מ..מה?" הוא גמגם לעצמו. "מה קורה כאן?" תמיר קם על רגליו.
הוא כמעט נפל כשניסה להתרומם מהקרטון, עליו ישן בשנים
האחרונות. "מאיפה באה לי מיטה...?" הכל היה חשוך מסביבו. "זה
רק חלום" הוא אמר לעצמו. "זה רק חלום" הוא חזר ואמר. "זה רק
חלום" הוא עשה ניסיון נואש אחרון לשכנע את עצמו. דרך אור קלוש
שנכנס מחלון רחב, תמיר ראה שהוא נמצא בחדר גדול. מאוד גדול.
אולי החדר הכי גדול שהוא ראה איי פעם.

העסק רץ כמו שצריך. כמו שהוא תמיד קיווה. אנשים מרחבי העולם
היו מגיעים אליו, בדרכים לא ברורות ולא ידועות. על מנת שיטפל
בהם. שמו הפך לפנינה נוצצת בשמי תבל הבוהקים. הוא היה, לארץ
ישראל, כמו יהלום לחיריה. יפה, מבריק ולא במקום. סך הכל הוא
עשה מה שתמיד רצה. את מה שהוא תמיד אהב. וכלום לא יכול היה
לעצור מבעדו לעסוק בזה. מאז שהיה ילד כל מה שרצה לעשות היה
להכין בגדים. לא בגדים רגילים, כמו שכל ילד קונה בעשרים שקל
בתחנה המרכזית של ילדותו. בגדים אמיתיים. שמלות ערב וחליפות
עסקים, עניבות וחגורות, טוקסידו, ושיבוא עם האבזם המתאים. וזה
מה שהוא עשה. הוא כבר קיבל הצעות לפני שנים לעבוד עם המעצבים
הגדולים: איב סן-לורן, ארמני, פייר קארדה וההוא האיטלקי באלנשה
או איך שלא קוראים לו. אבל הוא, נאמן למסורת הישראלית שכל כך
שנא, תמיד ידע יותר טוב, איך עושים, כמה עושים. הוא לא צריך
אנשים שיגידו לו איך ליצור את מה שרק הוא יכול היה ליצור.
ההתחלה הייתה כמה חליפות יפות שעיצב ותפר בבית. הוא מכר את
החליפה הראשונה שלו באלף וחמש מאות שקלים. הוא היה בן שש עשרה.
מאז הכל צמח. לפני שהוא היה אמור להתגייס לצה"ל הוא מכר שלוש
חליפות במכה לאיש עסקים. כל אחת בשמונת אלפים שקל. כמובן שהוא
לא התגייס לצה"ל. הוא לא היה מסתדר שם, יפה נפש שכמותו במערכת
צבאית. עם רובים ומקלחות משותפות. הוא הלך לפסיכולוג אזרחי
ואחר כך לפסיכולוג הצבאי, "קצין בריאות הנפש" והוציא פטור
משירות צבאי. הוא המשיך ליצור חליפות עסקים יוקרתיות, למרות
גילו הצעיר. את השמלה הראשונה שלו הוא מכר בגיל עשרים ואחת.
זאת הייתה שמלה יפיפייה, לא בדיוק מה שהוא רצה לעשות אבל מספיק
קרוב. שמלה שחורה ממשי סיני אמיתי. סגורה בצווארון ודי הדוקה
מסביב לרגליים. לא שמלת ריקודים, אלא שמלה רשמית. לאירועים
חשובים שבהם צריך לעשות רושם טוב. החומרים לשמלה עלו שמונה
מאות שקל. הוא מכר אותה בקצת מעל חמשת אלפים שקלים חדשים.
בעזרת הכסף הוא פתח את הבוטיק הראשון שלו. יחד עם חבר יקר
שהבין קצת בעסקים, הוא הצליח להעמיד את העסק על הרגליים בזמן
קצר. בגיל עשרים וחמש הגיעה ההזמנה הראשונה מחו"ל. שמלת נשף.
אחר כך כבר התחילו לרוץ הזמנות והוא פתח סניף נוסף לבוטיק שלו
בוונציה ואז עוד אחד בניו יורק. עכשיו היו לו עוד שני סניפים
ברחבי העולם. האחד בטוקיו, יפן והשני בוושינגטון סיטי. כן,
העסק רץ כמו שצריך. שום דבר לא היה צריך להפריע לו בדרכו להיות
האדם המאושר ביותר עלי אדמות.
אבל, כמו כל אדם אחר, גם הוא לא היה מאושר לחלוטין, כמו כל אדם
אחר. הסיבה לכך, או לפחות הסיבה העיקרית הייתה שהוא רצה להיות
בריא. כבר כמעט שמונה שנים שהוא חיי בידיעה שאי אפשר לרפא את
המחלה שלו. לא באמצעים של היום בכל אופן. הוא היה תשוש מאד. כל
הזמן השתעל. הכאבים בחזה הוציאו אותו מדעתו. הוא התגעגע לאוכל
מוצק. הוא התגעגע ללהיות יכול ללכת ברחוב מבלי שינסו לעזור לו
לחצות את הכביש. אבל, החיים ממשיכים וימשיכו גם אחרי שהוא
ימות. על המצבה שלו יהיה רשום: " כאן קבור בנג'מין (בני)
לוטור- הוא עיצב את חיינו, אך לא ברח ממחלתו. אולי הוא צריך
לבקש שישרפו את גופתו לאחר המוות...

זה היה יום יפה. עננים שחורים ריחפו מעל האופק אבל מעל העיר
זרחה שמש בהירה. דרך החלון הפתוח, היא יכלה לראות את השדרה
הרחבה. את העצים הירוקים הצומחים במרכזה, את החנויות המפוארות
שבצדי השדרה, את המוני האדם, רצים, כל אחד לעיסוקיו, את עקרות
הבית, מטיילות בין החנויות, עוצרות בכל חלון ראווה בדרך. היא
נחרה בבוז ומיקדה את תשומת הלב שלה במשרד ובערמת המסמכים שנחה
על שולחנה. היא לא יכלה להרשות לעצמה להיגרר מאחורי המון האדם.
לה היו דברים חשובים לעשות. היא הייתה מנהלת בכירה בחברה
הגדולה ביותר בארץ. לחברה היו עסקים בין-לאומיים, סניפים בכל
העולם, מניות במפעלים כל כך גדולים שכמותם לא נראו בארץ מעולם
והכל, הכל, עבר דרכה. היא ה:" אחראית על רכש בין-לאומי" של
החברה והיא הייתה טובה במה שעשתה. היא הייתה נשואה ואם לשלושה,
כולם סיימו בי"ס תיכון בהצטיינות. הגדול סיים לפני שנה לימודי
רפואה במקום השני במחזור שלו וכבר עבד בביה"ח במיון במקביל
לעבודה בקליניקה היוקרתית בסביון. היה לו עתיד מזהיר לפניו.
האמצעית סיימה את הצבא לפני חצי שנה, ומאז היא טיילה בעולם.
היא והחבר שלה, גם הוא ממשפחה טובה, עשירה. הקטן נמצא בתחילת
השירות הצבאי שלו. הוא התחיל קורס טייס וסיכויו נראו מבטיחים.
היא דאגה לכל בני משפחתה, הוריה גרו בבית האבות הכי יוקרתי
בארץ וטיפלו בהם הרופאים הטובים ביותר, לאחותה היא קנתה וילה
ברמת השרון עם כל האמצעים הנדרשים. כמו כן היא קיבלה כסף
לשיפוצים ולמחיה, היא לא צריכה יותר לעבוד לשארית חייה.
הדלת נפתחה. לא הייתה נקישה על הדלת. היא התרגזה ועמדה לצעוק
אבל בפתח עמד ג'ון. "שרון?" הוא שאל. "מר בריידר... א-אני ר-רק
חיפשתי את ה... המסמכים שביקשת ממני להדפיס מקודם", היא גמגמה.
"בסדר שרון, אבל הבאתי לך אותם לפני שיצאתי. שימי לב פעם הבאה"
שרון קמה על רגליה תוך שהיא מהנהנת את הבנתה ופנתה לצאת
מהמשרד. היא הרגישה איך קצות אוזניה מתחממות והייתה בטוחה שהיא
אדומה כמו בלון. "שרון... בפעם הבאה שאת נכנסת למשרד שלי,
תתקשרי אלי קודם כל ותבקשי רשות". שרון הנהנה שוב ופנתה לצאת.
היא כבר הגיעה עד הדלת וחשבה רק על כך שהיא עומדת לצאת מזה.
"אם אני אמצא אותך במשרד שלי שוב, את לא תעבדי כאן יותר, יש
מספיק מזכירות שצריכות עבודה". "כן מר בריידר" היא ענתה וסגרה
את הדלת. ליבה פעם בחוזקה. אף אחד לא תפס אותה בעבר והיא לא
אהבה את החוויה. מהיום- היא אמרה לעצמה- אני מפסיקה עם השטויות
האלה. אני מתחילה לחיות כמו מזכירה פשוטה. לא נכנסת יותר
למשרדים לשחק בכאילו. היא עוד לא סיימה את המילים כשהיא ידעה
שהיא תמשיך לעשות את זה. זה הדבר היחיד שנתן טעם לחייה: ההורים
שלה חיו בדירת חדר מסריחה, הילדים שלה היו עלבון לחברה
האנושית, אחותה לא עבדה כבר אלוהים יודע כמה זמן ובעלה בגד בה
עם השכנה מקומה שלוש. הוא לא חשב שהיא יודעת, אבל היא ידעה. אם
היה לה כסף, אז היא לא הייתה צריכה לסבול את כל זה. היא הייתה
חייה כפי שהיא צריכה. בעלה לא היה בוגד בה מהצד, היא הייתה
דואגת לילדים, אחותה הייתה מסודרת ולהורים היא הייתה קונה מקום
בבית אבות טוב...  אבל... אין כסף. והחיים הם מה שהם. חלומות
לא יעזרו לה בכלום. מה שיש זה מה שיש ואין כלום מעבר.

תמיר ניסה את הגישה ההגיונית: "אם אני אספור מהר מהר עד עשר,
אני אפתח ת'עיניים ש'לי בבית". הוא ספר מהר עד עשר והציץ. הוא
עדיין היה בחדר החשוך. "קיבינימט!" הוא אמר לעצמו. החדר היה
חשוך מאד אבל הוא עדיין ראה את האור הקלוש שחדר דרך מה שנראה
כמו חלון. הוא ניגש אליו. החלון היה גדול מאד, כמו כל החדר
ולקח לתמיר מספר שניות למצוא את התופס. כשהוא מצא אותו סוף
סוף, הוא פתח את החלון לרווחה. פרץ האוויר הקר שחדר לחדר לקח
ממנו את נשימתו. הוא התבונן החוצה וחיוך גדול התפרש על שפתיו.
בחוץ הוא ראה שדה גדול ובשדה עמד עץ בודד. ענפיו הגדולים
נמתחים למרחק, עליו הירוקים מרצדים מהטל.

בני התעורר בבהלה. הוא לא הבין למה. הוא נזכר בחלום שחלם
בילדותו: הוא עמד מעל בור ענקי. מסביב לבור היו גדרות, כמו
בחפירות ארכיאולוגיות אבל הוא מצא דרך לעבור את הגדרות וניגש
אל הבור עצמו. האנשים מסביב לבור הצביעו ולחשו כשראו אותו ליד
הבור. הם ידעו שיש משהו מסוכן בבור. אבל הוא היה רק ילד. הוא
לא ידע מה יש בבור. רק שהוא היה צריך לדעת. הוא הסב את מבטו אל
תוך הבור. בהתחלה הוא ראה רק חושך, אבל אחרי קצת זמן הוא ראה
שיש בפנים משהו. הוא לא ידע מה זה. הוא חיכה כשהדבר שבפנים עלה
לקראתו. הדבר דמה לאיש אבל לא היו לו פנים. היה לו ראש אבל לא
פנים. הדבר התחיל לייבב ובני של החלום תפס את אוזניו. הדבר
התקרב עוד ועוד. הוא היה לבוש בסחבות. אפורות וחסרות צורה
וצבע. ואז בני היה מתעורר. תמיד מתנשם ומתנשף. הוא אחז בחזהו
ועיסה אותו. תמיד כאב לו להתעורר, אבל עכשיו הכאבים היו יותר
חזקים מתמיד. כנראה שהוא חלם משהו שריגש אותו מאד. כנראה
שהנשימות המהירות הכאיבו לרקמות הרגישות של הריאות הפגועות.
בני לגם מכוס המים שהייתה ליד המיטה שלו. הוא שקל אם לטול כדור
נוסף אבל ויתר על הרעיון. יותר מדי ממשהו תמיד יוצר נזק, הוא
אמר לעצמו. בני הניח את ראשו על הכרית ועצם את עיניו. הוא הניח
לנשימתו להתרכך. נשימות עמוקות. נשימות בריאות. כאלו שלא
הכאיבו. הוא הניח לקצב ליבו להירגע. החלום עבר. מה שלא היה
שהטריד אותו בחלום, הוא עבר. הוא התחיל לצוף בתודעתו. על גבול
השינה והחלום, הוא שמע את מה שהעיר אותו. והפעם הוא היה מספיק
מודע בשביל לזכור. צעדים. הוא זכר בפירוש שהוא שלח את האחות
ליום חופש. העוזרת שלו כבר מזמן לא נמצאת איתו. לא יכלה
להתמודד עם המחלה שלו. כנראה שפורצים לו לבית. הוא הרים את
השפופרת לחייג למשטרה. לא היה צליל חיוג. בני התחבא מתחת
לשמיכה. בכל כוחו הוא ניסה לעצור את היבבה שניסתה לברוח
מגרונו.

גרם המדרגות היה מטונף. המנקה לא הייתה במהלך השבוע האחרון.
שוב. שרון תהתה למה היא בכלל טורחת לשלם לועד הבית. היא כמעט
צרחה כשראתה עכברוש ענקי עומד על המעקה החלוד. עיניה נשארו על
העכברוש. מבטה מזרה אימה. היא עקפה את העכברוש בצעדים קטנים
והמשיכה בריצה את שארית שלושת הקומות עד לדירה שלה. בקומה
השלישית היא התעכבה, חושבת האם כדאי להפריע לשושי ולבקש כמה
ביצים. חביטה תהיה נהדרת עכשיו אבל היא לא רוצה למצוא את בעלה
ואת שושי באמצע זיון. היא קודם כל תבדוק שהוא בבית ורק אז תרד
שוב לשושי ותבקש ביצים. שרון הייתה עייפה מאד. היא רצתה רק
לאכול משהו וללכת לישון. בסופו של דבר היא הגיעה לפתח ביתה
וחיפשה את המפתחות. כשמצאה אותם היא גיששה אחר המפתח הנכון
וכשמצאה אותו הפילה את כל הצרור. שרון התחילה לבכות כשהרימה את
המפתחות ופתחה את הדלת אחרי מספר ניסיונות כושלים. היא נכנסה
פנימה, מעיפה את התיק המגעיל שלה על השידה. שרון ראתה את עצמה
במראה. היא נעמדה מול המראה והסתכלה על עצמה. שיערה היה מפוזר,
פניה היו מיוזעות, האיפור נזל מתחת לעיניים, החליפה היפה שהיא
לבשה בבוקר הייתה מקומטת. כל זה קרה בדקות האחרונות אבל זה היה
משהו שהתגבש כל היום ואולי כבר כמה חודשים, מאז שגילתה שאורי
בוגד בה. היא עזבה את המראה וחיפשה בבית. אורי לא היה שם. הוא
בטוח מזיין את שושי שוב פעם. לא היה לה כח לכל זה. היא תעזוב
אותו מחר. זהו זה. היא החליטה וכלום לא ישנה את זה. מחר היא
עוזבת אותו. בעצם, למה שהיא תעזוב? היא זאת שעבדה, היא זאת
שהחזיקה את המשפחה הזאת. שהוא יעזוב! הקבצן,
הלא-טוב-לכלום-הזה, שהוא ילך ויחפש לעצמו מקום לישון. מצידה
שיגור אצל שושי. שניהם ישמחו על זה. נראה אם לשושי יש כוח
להחזיק אותו. שרון כבר לא צריכה אותו.

בני ידע שהוא חולם. בני תמיד ידע שהוא חולם. הוא כמעט אף פעם
לא זכר את החלומות כשהוא היה מתעורר. הוא גם לא זכר שהוא יודע
בחלומותיו שהוא בתוך חלום. כרגע הוא היה בתוך אחד החלומות הכי
מוזרים שהוא אי פעם חלם. הוא היה בחדר שינה גדול. כמעט כמו
החדר שינה שלו אבל כאן לא היו שום מכשירים מאיימים. לא היו
בועות חמצן ולא היו צגים עם קוים ירוקים מרצדים. כאן לא היו
עמודי מתכת מבריקים שעליהם תלויות שקיות עם נוזלים לבנים
וצהובים. זה היה חדר יפה. אלגנטי הוא חשב. גאה בעצמו על שמצא
את המילה המתאימה. באופן רגיל החלום הזה לא היה יוצא דופן.
לחלום על חדר יפה. זה קורה להרבה אנשים. מה שהפך את החלום הזה
לחלום כל כך מוזר זה הכאבים. או יותר נכון אי נוכחותם של
הכאבים. כבר הרבה זמן שבני חי עם הכאבים. הוא התחיל לזהות אותם
בתור בני לוויה ותיקים. חבריות אמת נוסדה בינו לבין הכאבים
שלו. ועכשיו הם לא היו. אפילו לא הכאב התמידי בחזה כשהוא נשם
נשימה עמוקה מדי, או כשהוא שחרר אויר מהר מדי. או אפילו לא
הכאב בגרון שבא תמיד אחרי כל כדור שהוא בלע. למען האמת, הוא
הרגיש מצוין. הוא כבר שכח איך זה להרגיש מצוין. בני קם מהמיטה
ועמד על השטיח הרך. אצבעות רגליו שיחקו בחומר הרך שממנו היה
עשוי השטיח. הוא אף פעם לא הרגיש משהו כזה. החדר היה חשוך ובני
ניגש ופתח את החלון. מבעד לחלון הוא ראה נוף מוזר. ג'ונגל
פראי צמח חופשי. אולי בתור חלום זה לא היה מוזר. הבעיה הייתה
שהחלום הזה היה מאד מציאותי. אם הכאבים עדיין היו שם, הוא היה
חושב שהוא לא בתוך חלום. הוא היה חושב שזה מציאותי. ואז הוא
נזכר. הוא נזכר בצעדים בלילה חשוך. הוא נזכר בדמעות של פחד
שהרדימו אותו מתשישות בעוד פורץ מסתובב חופשי בתוך ביתו. אולי
הוא לא חולם? אבל אם הוא לא חולם אז...

לשרון לקח הרבה זמן להירדם. היא הייתה עצבנית ועייפה ורעבה
וממורמרת. בעיקר ממורמרת. היא לא הבינה מתי זה קרה. מתי הכל
נפל. הכל התהפך. הרי היא הייתה תלמידה מצליחה, היא נראתה טוב.
טוב מאד. ואיך קרה שהיא עכשיו עובדת כפקידה, מטופלת בשלושה
ילדים כפויי טובה-לא יוצמחים ובעל שבוגד בה והורים שרק
מתלוננים כל היום. מתלוננים עליה ועל בעלה ועל הילדים ועל
הדירה ועל המחלות ועל פוליטיקה ועל אנשים שמתלוננים על
פוליטיקה. אח... מתי החיים הפכו להיות כל כך אפורים? כל כך
שטוחים? הרי הכל היה פרוש לפניה. החיים היו טובים. צעדים
מהסלון. צעדים שקטים. צעדים של מישהו שלא רוצה שישמעו אותו.
צעדים של בוגד. לא משנה. שרון כבר נרדמה מזמן. מחר היא תעיף
אותו מהבית ואז הכל יהיה טוב יותר. אולי היא תצליח יותר
בעבודה. היא תעבוד קשה, אולי היא גם תלמד משהו. הצעדים פסקו
ואורות עדינים ריצדו בערמומיות על הקיר. דרך דלת חדר השינה
האורות שיחקו מחבואים בצללים. שיחקו אבל שרון ראתה אותם. הם לא
יכלו להימלט ממנה. שרון שוב בכתה. בכתה כפי שמעולם בכתה. בשקט,
אל תוך הכרית, מבלי שאף אחד יראה. היא הרי חזקה. כולם יודעים
את זה. היא אולי קצת מחוספסת מסביב לקצוות. אולי היא קצת
צעקנית מדי, אבל היא חזקה. ויום אחד הכל יהיה טוב יותר. יהיה
כסף, יהיו חיים.

והיא נרדמה.

והיא נפלה דרך החשיכה. אל תוך חלום.

ובסלון צעדים חרישיים נשמעו. ודלת נפתחה. דמות כהה ניגשה אל
המיטה, התכופפה ונישקה את שרון נשיקת לילה טוב. נשיקה לעולם
שכולו חלום. ואז הדמות נעלמה, התפוגגה בעצמה אל תוך החשיכה
ממנה באה.