ביום הראשון, זה היה השפם. קמתי בבוקר והרגשתי, שאני פשוט חייב
להתגלח. ניגשתי למראה, ושם ראיתי, להפתעתי, שצמחו לי כעשר
שערות דקות, ארוכות ולבנבנות מעל לשפתיי. יצאתי החוצה.
להפתעתי, אף אחד לא הסתכל עליי במבט מוזר. אף אחד לא צחקק
מאחורי גבי אחרי שעבר אותי. אף אחד לא ניגש אליי ואמר: "היי,
ילד, מה דעתך להתגלח ?", וטוב שכך, כי אני לא אוהב שקוראים לי
"ילד", ובטח הייתי פוגע בו בדרך זו או אחרת.
אז חזרתי הביתה, עם השפם שלי.
ביום השני, גיליתי שאני הרבה יותר שעיר ממה שחשבתי עד כה.
למעשה, גיליתי שאני פרוותי. אפילו הפרצוף והידיים שלי נעשו
פרוותיים. אצתי רצתי החוצה כדי לבדוק איך יגיבו על זה. אבל הם
לא אמרו כלום ! ממש כלום ! כאילו שככה תמיד הייתי. ואף אחד לא
אמר לי: "היי, ילד, אתה בטח מתרחץ רק עם שמפו", וטוב שכך, כי
אני שונא שקוראים לי "ילד" ובטח הייתי פוצע אותו קשה.
אז חזרתי הביתה, עם השפם שלי ועם הפרווה.
ביום השלישי, קמתי בבוקר בתחושה, ששיווי המשקל שלי קיבל חיזוק
בלתי-צפוי. ואכן, בחנתי את עצמי במראה וגיליתי שיש לי זנב. נו,
טוב, מלמלתי לעצמי, הם הרי לא יוכלו להתעלם מהתקן חוץ-גופי
בולט כמו זנב. אבל טעיתי. הם לא שמו לב. שאלו אותי למה אני
נראה כל-כך נדהם. אני ? חשבתי, שאתם תהיו נדהמים. אבל הם לא.
ואף אחד לא אמר לי: "היי, ילד, תכניס את הזנב בין הרגליים!",
וטוב שכך, כי אני בהחלט שונא שקוראים לי "ילד" והייתי בטח הורג
אותו.
אז חזרתי הביתה, עם השפם, עם הפרווה ועם הזנב בין הרגליים.
ביום הרביעי, לא שמתי לב לשום דבר מיוחד. טוב, אמרתי לעצמי, זה
בטח נגמר. אבל כשהלכתי לוודא במראה, גיליתי שיש עיניים צהובות.
וגם הפעם הם לא שמו לב. נתתי להם להסתכל טוב על העיניים שלי,
אבל הם פשוט לא ראו, ואף אחד לא אמר: "היי, ילד, אולי רצוי
שתישן קצת יותר...", וטוב שכך, כי אני בפרוש שונא שקוראים לי
"ילד", ובטח הייתי רוצח אותו.
אז חזרתי הביתה, עם השפם, עם הפרווה, עם זנב ועיניים צהובות.
ביום החמישי, שוב לא הרגשתי דבר. אצתי רצתי למראה לבדוק מה חדש
תחת השמש, וגיליתי שיש לי אוזניים מחודדות ופרוותיות. סחבתי את
עצמי החוצה. וכן - הם שוב לא אמרו דבר. ש-ו-ם ד-ב-ר. ואף אחד
לא צעק: "היי, ילד, עכשיו אתה שומע אותי ?", וטוב שכך, כי אני
מאוד שונא שקוראים לי "ילד", ובטח הייתי מחסל אותו.
אז חזרתי הביתה, עם השפם, הפרווה, הזנב, העיניים הצהובות
והאוזניים המחודדות.
ביום השישי, רציתי לגרד את האף, וגיליתי שיש לי ציפורניים חדות
וארוכות, יותר כמו טפרים. חסר-תקווה לחלוטין, גררתי את עצמי
החוצה. נו, טוב, מיותר לציין, שאיש לא פנה אלי. לא ייחלתי
להרבה. אף אחד גם לא אמר לי: "היי, ילד, אל תהיה כל-כך עצבני -
אתה גומר לעצמך את הציפורניים !", וטוב שכך, כי אני באמת שונא
שקוראים לי "ילד", והייתי בטח קוטל אותו.
אז חזרתי הביתה, עם שפם, פרווה, זנב, עיניים צהובות, אוזניים
מחודדות ועם טפרים.
ביום השביעי, בעודי אוכל את ארוחתי, גיליתי שיש לי שיניים
חדות, גדולות ולבנות כמו שיש. יצאתי החוצה בלית-ברירה. הרחובות
היו ריקים. שוטטתי זמן רב, מחפש מישהו. לבסוף, קרב אלי מישהו.
מרחוק כבר זיהיתי, שהוא לא ישאר אדיש. הוא התקרב אלי ואני
התקרבתי אליו. ואז הוא אמר, מבט לגלגני על פניו: "היי, ילד,
אתה ממש רוצה לאכול, אה ?"
אז טרפתי אותו. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.