[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








חברה שלי חושבת שאני פרייר, שתמיד דופקים אותי, שיש לי פרצוף
דורש. לפני חודש, איך שהשתחררנו מהצבא, נסענו לטיול לאמריקה
והיא אומרת שגנבו אותי בכרטיסים. היא גם חושבת שאני רזה מדי.
אבל דווקא בקשר לזה, היא אומרת, אין לה שום כעסים עלי, כי זה
לא בשליטתי. אתמול הלכנו לטייל בניו-יורק, ובאמצע הרחוב, על
המדרכה יושב לו בנאדם, לא סתם בנאדם, כושי, ומסביבו מסודרים על
הבלטות העקומות האלה שיש רק במנהטן אולי מאה ספרים, ועל העטיפה
של כולם כתוב באותיות צהובות 'How To Make A Good Script
Great'. עכשיו, אני אישית תמיד חלמתי להיות תסריטאי, עוד
מילדות. ואפילו ניסיתי כמה פעמיים לכתוב טיוטות. אבל אף-פעם לא
יצא מזה משהו, בטח לא משהו 'Great', ובגלל זה נרשמתי בסוף
לפסיכולוגיה, רק שכל העניין הזה עם הכושי והספרים נראה לי קצת
מיסטי. כמו איזה מין טיפ מאלוהים. חברה שלי אמרה לי שאני לא
אעז לקנות מהכושי. כי הספרים האלה שהוא מוכר הם בטוח גנובים,
או מזויפים או עם תולעים.
בקיצור, שמשהו כאן לא כשר. אבל אני התעקשתי. לא היו לי כל-כך
הרבה התגלויות בחיים שאני יכול להרשות לעצמי להיות בררן. 'אז
לפחות תבדוק שהדפים בפנים לא חלקים,' היא אמרה. בדקתי. הספר
עלה שבע דולר. היה לי רק שטר של מאה. לכושי לא היה עודף. 'שים
עין על הספרים.' הוא אמר לי 'אני קופץ לחנות עיתונים ממול
לפרוט.' חברה שלי לחשה לי בעברית לא לתת לו ללכת. 'בשביל כושי
מאה דולר זה הון,' אמרה 'הוא עובר עכשיו את הכביש ואתה יכול
להגיד שלום לכסף'. אבל אני לא אמרתי לו כלום. הבנאדם הרי השאיר
איזה מאה ספרים על המדרכה, מאה ספרים ששווים שבע-מאות דולר,
ידעתי שיחזור. והוא באמת חזר. כשחצה את הכביש לכיוון שלנו הוא
חייך וניפנף לנו בחבילה קטנה של שטרות של עשר. ואני, נורא
רציתי להגיד משהו ארסי לחברה שלי, רק שבדיוק באותה שניה דרסה
אותו משאית. הוא מת במקום. את זה אפשר היה להבין בקלות מזה
שאפילו ששכב על הבטן העיניים שלו הסתכלו על השמיים. הוא גם
המשיך לחייך וזה היה קצת מפחיד. הנהג של המשאית שדרסה אותו היה
רזה נורא בכל הגוף חוץ מבבטן. היתה לו כרס ענקית. מרחוק הוא
נראה כמו נחש שבלע 'ביג-מק'. הנהג בכה כל הזמן וביקש בקול רם
מאלוהים שיסלח לו, עד שבאה ניידת ולקחה אותו משם. לפני הניידת
הגיע אמבולנס. הרופא שלה עצם לכושי את העיניים וניסה לפתוח את
האצבעות של היד שסגרו על הכסף, אבל הן היו סגורות כנראה ממש
חזק. אז בסוף לא היתה ברירה והם העלו אותו לאמבולנס כשהוא
מחזיק את המאה דולר שלנו בשטרות של עשר, והאמבולנס נסע.

כשהגיעו השוטרים, חברה שלי אמרה שאני חייב להגיד להם על הכסף,
אחרת האלה בבית-חולים יקחו אותו לעצמם, או שיתרמו אותו לצדקה.
לי כבר לא היה איכפת מזה בכלל, רק רציתי ללכת משם, אבל ידעתי
שאצלה זה העיקרון, והיא לא תוותר. אז ניגשתי למפקד שלהם
והסברתי לו את כל העניין. הוא קילל אותי ואמר לי לעוף לו
מהעיניים. אני לא חושב שהוא האמין. חברה שלי אמרה שאני חייב
להתעקש, אבל בפעם השניה הוא היה עוד פחות נחמד ואמר שאם אני לא
אסתום את הפה הוא יעצור אותי על הפרת סדר. אחרי זה הם נכנסו
ביחד עם הרזה עם הכרס לניידת ונסעו. חברה שלי הכריחה אותי
לאסוף מהמדרכה חמש עשרה עותקים, שזה הכסף שהגיע לנו פלוס פיצוי
של חמישה דולר על זה שאין לנו מה לעשות איתם, ולקחת אותם
למוטל. בלילה נשארתי ער וקראתי את הספר. כל פרק מעותק אחר.
בבוקר שאחרי זה אמרתי לה שאני לא אלך ללמוד פסיכולוגיה. היא
אמרה לי שהבעיה שלי זה שאני לא יודע מה אני רוצה מהחיים,
ושנוסף לזה אני גם רזה ופרייר.
ושעכשיו, בגלל שנזכרתי כל-כך מאוחר לא יחזירו לי את הדמי
הרשמה. כשחזרנו לארץ היא גם עזבה אותי, ואני התחלתי לכתוב
תסריט.
התסריט סיפר על תאומים שנולדים לכושית ולבן. תאומים שאחד מהם
שחור ואחד לבן. בתסריט, האבא של הלבן שנא כושים ובגלל זה,
כשנולדו התאומים הוא שרף להם את הבית, והאמא מתה. הבעל רץ לתוך
הבית הבוער להציל אותה אבל גם הוא מת. רק התאומים ניצלו.
והתאומים האלה הופרדו אחד מהשני וגדלו בערים שונות. אבל בלב הם
תמיד ידעו שהם לא לבד, ושבסוף יפגשו. ובאמת, ארבעים שנה אחרי
שנפרדו הם נפגשו, אבל בנסיבות מאוד מצערות. כי התאום הלבן דרס
בטעות עם משאית את הכושי. רק מה? שניה לפני שהמשאית הרגה אותו
הבין הכושי שפגש את התאום שלו, ובגלל זה מת עם חיוך של אושר.
חיוך שחיזק מאוד את אחיו לאורך כל אותן שנים ארוכות שזיינו
אותו בתחת בכלא. החברה הקודמת שלי מצאה בינתיים חבר חדש,
קוראים לו דובי, והוא סטודנט לרפואה. שאלתי אותו אם יכול להיות
דבר כזה שיוולדו תאומים שאחד כושי והשני לבן. הוא אמר שלא,
ושבגלל זה אם יש לי טיפת יושר מקצועי אני צריך לגנוז את התסריט
הזה לעולמים.
בזמן שאמר את כל זה קפץ לו וריד עבה במצח. אני חושב שהוא קצת
מקנא.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יורד לך דם
מהפופיק!




המכחישנית


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/11/-1 0:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אתגר קרת

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה