התעוררתי בבוקר. וכמו בכל בוקר התארגנתי. לבשתי את חליפת
השריון והתרמיל ויצאתי לבית ספר. כמו תמיד פגשתי את גל בדרך
והלכנו ביחד. "אז מתי נעבוד על העבודה בהיסטוריה?" הוא שאל
ופיהק. הוא לבש חולצת "פנטרה" שחורה ומכנסי ג'ינס מלאים
שרשראות וניטים. לפעמים כשהוא הלך מהר הוא עשה יותר רעש אפילו
מהשריון הישן שלי. "נצטרך לעבוד על זה מחר" אמרתי לו "היום יש
לי שיעור בלוחמה בחרבות אחר הצהרים..."
זה לא קל להיות אביר. בייחוד לא האביר האחרון. כל יום אני
מתעורר והולך לבית ספר כמו כולם, ואחרי בית ספר הולך לכל
החוגים האלה לאבירים כמו לוחמת חרבות, ציד דרקונים, אתיקה של
אצילים וכו... אני יודע שכבר כמעט אף אחד לא משתמש בחרבות. אני
יודע שגם אין כל כך הרבה דרקונים לצוד, וגם אין הרבה בתי אצולה
שמזמינים אותי למשתים. אבל זאת המסורת! וצריך לכבד אותה. "טוב
שיהיה" אמר גל והעביר יד על שערו השחור הארוך. תמיד רציתי שיער
ארוך, אבל אסור לי לגדל שיער כי אז אני לא יכול לשים את הקסדה
מתי שאני מתאמן.
הגענו לשער בית הספר, ליד הספסלים שתמיד ישבו בהם אנשים
זקנים. "זה ילד חכם!" הם היו אומרים לפעמים, או "לזה יש כבוד
למסורת!". ככה זה עם זקנים. הם לא יודעים איך אני מרגיש. פעם
אחת, אחד מהם אמר "הו! זה ילד עם עתיד!" וכמעט שלפתי את החרב
שלי ודקרתי אותו. אבל לא עשיתי את זה. לא בגלל שלא יכולתי,
להפך, אומנתי בשביל דברים כאלה, הייתי חותך אותו בדיוק בעורק
הראשי והוא היה מדמם למוות כמה דקות. אבל אז עוד האמנתי בערכים
של מוסר.
לפחות אני חושב שהאמנתי בזה, כי עובדה שבכל זאת חשבתי אז על
להרוג אותו... אבל זה לא ממש משנה, מה שהיה היה... למרות
שלדעתי אם זה היה קורה עכשיו אז כבר מזמן הייתי מוריד לו את
הראש.
היום לא היו זקנים על הספסלים. עברנו דרך השער ליד השומר שאני
שונא. גם הוא זרק הערות. אבל הוא זרק אותן במטרה לפגוע "תגיד
איך אתה עובר באבטחה של שדות תעופה?" הוא היה שואל וצוחק,
מרעיד את השולחן שלו עם כרס הבירה הגדולה שלו. גם הוא היה חוטף
ממני איזה כפפת מתכת לפנים אם לא הייתי בעל כוח רצון כל כך
גבוה. אבל היום הוא לא אמר מילה. הוא רק הנהן ושתק.
גם הערסים של בית ספר שהיו מתקהלים סביבי ומכריחים אותי לתת
להם לשחק עם החרב שלי לא היו שם. אני זוכר מקרה שבו אחד הערסים
לקח את החרב והפיל אותה בטעות על המצח של אחד אחר, שכמובן
אושפז בבית חולים. גל התפקע מצחוק באותו זמן, וגם אני הייתי
צוחק אם לא היו מאמנים אותי לא להיכנע לחוש ההומור שלי. הערסים
כבר לא ביקשו את החרב מאז. אבל הם היו מציקים לי על המורשת שלי
ועל המשפחה שלי. אם לא היו מלמדים אותי לשלוט בזעם שלי כבר
מזמן הייתי חותך אותם לפרוסות דקות דקות... לא כמו גל שהתעצבן
פעם אחת ושבר לאחד מהם שתי צלעות ושן. היום כולם היו שקטים.
אפילו המסדרון ההומה היה שקט לגמרה. המסדרון... הרעש היה משגע
אותי. לפעמים רציתי פשוט לצעוק בכל הכוח, להוציא את חרבי
ולהתחיל להעיף ראשים רק בשביל שיהיו בשקט. אבל כמו שאמרתי,
היום היה שקט.
השיעורים עברו מהר. מוזר, בדרך כלל הם היו עוברים כל כך לאט
שרציתי להוציא את הפגיון שלי ולזרוק על השעון מרוב תסכול. גם
ההפסקות נראו ארוכות במיוחד היום. בדרך כלל הן היו קצרות כל כך
שרציתי פשוט לשלוף סכין ולשסף למישהו את הגרון רק בשביל שיהיה
תירוץ להמשך יום חופשי. אבל ככה זה.
הרי אני אביר. ולא סתם אביר, אני האביר האחרון. לימדו אותי
בדיוק מה לעשות ומה לא לעשות מתי שהכל רגיל ומציק. אבל היום לא
היה רגיל ומציק. היום היה יפה וטוב. לא הייתה לי סיבה להשתמש
בכל המוסר שלמדתי. הלכתי לשירותים של בית ספר וסגרתי את
הדלת... הורדתי את כפפות השריון הכבדות. הורדתי את התיק ואת
החרב. הורדתי את שריון הרגליים ושריון הזרועות. אחר כך הורדתי
את השאר ועמדתי בבגדים רגילים כמו של כל ילד אחר...
נתתי מבט אחרון בשריון שהיה מוטל רפוי על הרצפה, ויצאתי
מהשירותים.
הרי אני הייתי אביר! ולא סתם אביר... אני הייתי האביר האחרון