כך אתחיל לכתוב את שעל לבי מונח. חקוקות על דפנות מוחי, מילים
של צער ופתרון, מכאוב והתעלמות. על לבי  אינו מונח דבר, מלבד
מלט של זמן. פיתח לעצמו תכונות דומות ללב. במידה אף שיפר את
תכונות אלה ונפתר מן המציקות, אך אין הוא מושלם ובודאי אין הוא
מחליף הולם ללב. ובכל זאת, הוא שם. הונח על ידי המוח שניסה
לברוח. ומה על הלב המסכן? יושב ומחכה ליום שחרורו. ואולי כבר
נדם? או שמע בתרדמת זמנית הוא נמצא?
יום יבוא ואת נקמתו יקבל, לא בדם לא ברוע, רק יוסר הצל. אור
יחדור פנים, יחמם את תאיו, יקבל את אשר הוא צריך, אמת מלאה
וחסרת פרספקטיבה.
בעודו מחכה, סובל הוא ובצדק. דבר אינו נכנס מלבד כאב מנותק
מציאות, ואשליות של גדלות ואמת. עדנה רגעית ניתן למצוא ברגעים
של חולשה אמיתית, ופחד משתק. המלט מחזק אחיזתו, מסנן את הדם
ואף אדוות המים פוסקת מקיום. שלוות מוח תופסת את מקומה, והכל
כשהיה.
דבר לא נשאר כקודמו, ובבוא הזמן נמצא את חוף המבטחים שחולותיו
זהובים ומזג האוויר חמים. על אי בודד הוא ימצא, והכל כשהיה,
בתנועה מתמדת ושינוי בלתי פוסק.
ואני, איפה אני שם בחוף? אין אני רואה אותי משום מקום. ובכל
מקום אני עומד, מלבד אותו חוף. חוף זהב ושנהב. חוף של שקט
ואמת. ואני שם אינני.