נכנסתי לביתו, הדלת היתה פתוחה וכל המשפחה ישבה שם בסלון. כל
הסבים והסבתות והדודים והדודות, כולם ישבו שם בשתיקה. חלקם
בכו, חלקם רק ישבו שם כשראשם נפול. גם הוא ישב שם, הוא לא היה
מהבוכים, ראשו אפילו לא היה נפול, הוא פשוט ישב על הרצפה כשגבו
שעון על הקיר. יכלתי לראות שהוא לא משתתף בשתיקה, הוא לא הזדהה
עם הבוכים. דודה תרצה נפטרה, דודה תרצה שתמיד לעגה לו, דודה
תרצה שכל כך לא אהב, דודה תרצה שראה פעם בשנה וגם אז הרגיש
שהוא רוצה למות. עכשיו כשהיא איננה רווח לו הוא הרגיש הקלה.
ניחמתי את בני המשפחה וגם לחצתי ידיים, ואז הוא ביקש כמעט
בלחישה, לצאת לרגע החוצה. יצאנו בשקט כדי לא להפריע, הלכנו קצת
בחצר, עדיין בתוך השתיקה. כעבור כמה דקות הוא התישב ליד אחד
העצים, התיישבתי לידו והסתכלתי עליו. הפנים שלו היו מלאים
ברגשות עצורים, הפעם לא הצלחתי לדעת מה הוא מרגיש, לא ידעתי על
מה הוא חושב עכשיו. אחרי כמה רגעים נוספים של שתיקה הוא הסתכל
עלי, חייך ואז התחיל לצחוק, צחוק שקט שחתך את השתיקה. ואני
אפילו לא שאלתי כלום רק הצטרפתי לצחוק.




אוגוסט 2001