From: Ran738@hotmail.com
To: Ran122@Yahoo.com
Sent: Sunday, January 12, 2000 11:00 Am
Subject: Reply to your publication


קראתי את "מרובע משוכלל" שפירסמת וחשתי צורך להגיב, באיזשהו
מקום זה נגע בי. גם לי קוראים רן ולמרות שאני קצת יותר מבוגר
ממך החיים שלי שונים במאה שמונים מעלות מאלו שאתה מתאר. אני
וויתרתי על צבא כי זה פשוט נתקע לי באמצע החיים. אין לי בגרות
מלאה מכיוון שכבר בכיתה יוד אלף הבנתי שהחיים הם במקום אחר.
ולמרות שלא הייתי ממקם את עצמי בקצה הסקלה כמו ששמת את בראד
פיט, אני מודע לכך שמרבית האנשים עושים בחירות שונות מאלו שאני
לקחתי. הנחת הרבה הנחות על אנשים שחייהם שונים משלך, חלקן
מוטעות חלקן נכונות וחשבתי לספר לך קצת על עצמי ועל החיים שאני
עובר.

יש לי מאות חברים, אבל אני מניח שההגדרות שלנו לחברים הם דיי
שונות. היום אני יכול לנחות בכל עיר בארץ או בהרבה ערים בעולם
ולהסתדר בכל מקום. יש לי בחורות שיארחו אותי לילה בהתראה של
יום כמעט בכל עיר מרכזית בעולם. אני אוהב לזרום. אין לי חברים
שהם ממש קרובים ויוצא לי לבלות איתם את מרבית חיי, גם בתור ילד
זה היה ככה. פשוט אני מכיר את כולם ואוהב לבלות עם כולם ותמיד
יש עם מי. זה אירוני, כי בדיוק כמו שאתה תארת אני לא יכול
להניח את האצבע על מה ולמה אני כזה. כנראה שזה החינוך שאני
עברתי ומה שהמטען הגנטי שלי הוריש לי. יש לי הרבה בטחון עצמי
ואני לא פוחד לנסות ולהתנסות. אני חי מהיד לפה מבלי להקדיש
מחשבה מרובה על מה יהיה מחר למרות שבאיזשהו מקום אני מרגיש
שמתישהו זה יפסק ואני אאלץ להתברגן. אבל בינתיים אני צעיר וכל
החיים לפני.

בדידות ואהבה משחקים אצל כולם, אבל אני לא בטוח שמדונה מרגישה
בודדה. בדידות אצלי זה היומיים שלוקח לי למצוא בחורה חדשה
אחריי שהקודמת נעלמה. בכלל תמיד אפשר לחזור לקבועות אם הן לא
תפסו חבר בינתיים, והאמת שגם חבר לא תמיד חייב להפריע.

שהייתי בכיתה יוד התאהבתי בפעם ראשונה, זו היתה אישה מבוגרת,
חברה של ההורים שלי בשם מורין, שאפשר להגיד שהיא פתחה לי את
הדלת לעולם שאני מכיר היום. היה לה איזה שיגעון של ללמד ילד
צעיר את כל רזי המין ואני פשוט הייתי שם. היינו נפגשים לפחות
פעם בשבוע כשהייתי מבריז מבית ספר לכמה שעות. היא היתה רווקה
ללא ילדים ועבדה מהבית ולא היה מה שיפריע למערכת הזו, שהיתה
מבוססת בעיקר על מין, להתקיים. כשגיליתי שאני אוהב אותה, ידעתי
שמערכת נורמלית לא תוכל להתקיים אז פשוט קמתי ועזבתי. זו היתה
הפעם הראשונה שעזבתי את הבית. זה היה בלילה שבו הבנתי שאני
אוהב אותה, זה אולי היה אחד הלילות הקשים שלי, ולקראת שתיים
בלילה אחריי שסימתי את הסיגריות פשוט לקחתי קצת כסף מהארנק של
ההורים שלי, תיק שהכיל חולצה ארוכה, מצית ואת ספר הטלפונים שלי
ויצאתי.

הגעתי ברגל לתחנה המרכזית בתל-אביב ועליתי על האוטובוס הראשון
שעזב את העיר, רק רציתי לנסוע לאנשהו ולא כל כך שינה לי לאן.
הגעתי לבאר-שבע לקראת שבע בבוקר והייתי הרוג, כל הנסיעה רק
חשבתי עליה והחנקתי את הדמעות בגרון. נכנסתי לגן הציבורי
הראשון שראיתי וישנתי על הספסל עד הצהריים. לא הכרתי אף אחד
בבאר שבע, אז התקשרתי למישהי שלמדה איתי שנה קודם ועברה לאילת.
סיפרתי לה בקווים כלליים מה קרה והיא הזמינה אותי לבוא.

בבית שלה, כשסיפרתי לה את הפרטים, כבר לא יכולתי להחניק את
הדמעות . למרות שאמא שלה שיכנה אותי בחדר אחר,  זה לא עצר
אותנו, והעברנו את הלילה ביחד. היה לי טוב איתה ולא רציתי
לחזור, החלטתי לשכוח את מורין ולהשאר קצת באילת שאז נראתה לי
עיר אדירה ומלאת אפשרויות.

הודעתי בבית שאני באילת ושאני נשאר שם מספר שבועות. ההורים שלי
כבר למדו שאין להם מה לעשות בענין, גם אחי הבכור היה ככה והוא
בפרוש הפך לי את החיים לקלים יותר בקטע הזה. בסוף נשארתי באילת
כמעט שלושה חודשיים. עבדתי באחד מבתי המלון ושרצתי הרבה על שפת
הים. הכרתי מספר תיירות שעזרו לי לשכוח את מורין. כשחזרתי
הביתה ניתקתי איתה כל קשר.  הבנתי שאני לא רוצה את האהבה
הגדולה והנכספת שכולם תמיד מדברים עליה. נשים הם דבר כל כך חי
ונפלא ואין לי שום רצון בשום קניין על אף אחת מהן. אני אוהב
לראות אותן חיות, נושמות, הולכות ומתנונעות. אני אוהב אותן על
שלל גוונם - שמנות, רזות, בישניות, מופרעות, נמוכות, גבוהות,
מזרחיות ופולניות, ללא הבדלי דת וגזע, את אלו שמתות עלי וגם את
אלו ששונאות אותי ויש הרבה כאלו. כשאני יגיע לגיל שלושים אני
אתחיל לחפש אחר מושב קבע, אבל אני מקווה שזה יהיה רק אחריי
שאני אספיק לטעום מהכל.

המשכתי בבית ספר עד כיתה יוד-אלף ובינתיים עבדתי בכל עבודה
מזדמנת שרק יכולתי למצוא, וכשחסכתי מספיק כסף עפתי לניו-יורק.
עברתי שם חצי שנה מאד קשה שבה ישנתי ברחובות, נשדדתי יותר מפעם
אחת וכמעט נרצחתי באיזה לילה מבעיט באנדר גראונד. אבל אני תמיד
נוחת על הרגליים ואחריי כמה עבודות מחורבנות שכללו הרבה שטיפות
כלים, מכירת תמונות מדלת לדלת וחלוקת ברושורים, התחברתי לאיזה
אמרגן ישראלי שניהל שם כמה מועדונים ולקח אותי כבן חסותו.
אחריי שנתיים בניו-יורק שבהם הכרתי אנשים מכל העולם, לקחתי את
מעט הכסף שהיה לי ועברתי לאירופה.

מאז אני רק מטייל בעולם. אני זוכר שבאחת הגיחות שלי לארץ, אבא
שלי אמר לי שאי-אפשר ככה לחיות. אי-אפשר כל היום לבלות, מתישהו
צריך להסתדר ולהשלים לימודים וכל הבול-שיט הזה. אני חי ככה כבר
כמעט שש שנים ועד עכשיו החיים לימדו אותי אחרת. למרות שכמו
שהזכרתי, שאני יודע שהוא צודק ומתישהו אם אני ארצה לחשוב על
משפחה אני אאלץ לעצור את המרוץ המטורף הזה. אני מרגיש שהגיל
שבו אני אאלץ להתחיל לחשוב קדימה מתקרב. אני מודע לזה שאני כבר
לא יהיה מנהל בנק בכיר או משהו כזה, אני אולי אחיה בקיבוץ בסוף
או אם יתמזל מזלי אני אסתדר בתחום האומנות והקולנוע שאני מאד
מוקיר. אבל כמו שאמרתי לך, לדברים יש נטיה להסתדר.

תראה, זה אולי נראה זוהר ומגניב, אבל עברתי רגעים קשים שרוב
האנשים לא יתקלו בהם בכל חייהם. נאנסתי פעם אחת (מעט מאד אנשים
יודעם על זה ואני לא רוצה להרחיב), נאלצתי לעבוד בעבודות
נוראיות לפעמים רק בשביל להשיג משהו לאכול. ראיתי צדדים אפלים
של החיים שלא מראים בטלויזיה. בניגוד אלייך אני לא מוותר על
כלום, גם על הרגעים הקשים. רציתי לטעום מהכל וזה חלק מן המחיר
שנאלצתי לשלם.  

תראה, רן, צר לי על מה שכתבת וקשה לי לתת עצות כי אני מרגיש
שאני בא ממקום כל כך שונה. אבל תראה, אני בארץ בדיוק שבוע, אחר
כך אני נוסע לקפונהגן. סידרו לי שם עבודה באיזה חברה של
דוגמניות. אתה יודע, להרים את התצוגות וכל הבלאגנים הללו. שמע,
כבר אמרת שאין לך הרבה מה לעשות פה ואתה מטפס על הקירות. אני
יכול לסדר לך משהו אם אתה רוצה. יש שם בחורות יפות ונחמדות
ומההכרות שלי עם דוגמניות הן לא מחפשות שירשימו אותן, כבר
הרשימו אותן כל כך הרבה בחיים שלהם שזה יצא להן מכל החורים.
אני מאד אוהב להסתובב עם דוגמניות, יש בחיים שלהם משהו יפה,
לפחות בעייני. אולי זה יעזור לך להשתחרר, בכלל זו יכולה להיות
הזדמנות בשבילך לעזוב הכל, לנסוע למקום רחוק ולהתחיל במקום חדש
מאפס.

אני אשמח אם תתצטרף אלי.
בכל מקרה, גם אם תבחר לא לבוא אז יישר כח.
אני אוסיף אותך לרשימת התפוצה שלי בכל מקרה.  

רן.