בוקר.
מתעוררת.מעיפה את השמיכה לכל הרוחות.החדר חשוך, כאילו השמש
שכחה לפלוש לחדר הזה, כאשר העירה את כל העולם. קמה מהמיטה,
לבושה בגופיה דקה מתפוררת ותחתונים צמודים ומתמתחת. משתרכת
לעבר השירותים,מנסה לא לדרוך על הבגדים הזרוקים לאורך המסדרון
. יושבת על השירותים , משפשפת את העניים. פותחת את המים בכיור
ושומעת אותם זורמים. שוטפת פנים ולא טורחת לנגב אותם במגבת
המלוכלכת שנפלה מן המתלה אל הרצפה.
יוצאת אל המטבח ומרימה את התריס.קרני שמש חוצפניות מעיזות
להסתנן דרך התריס לעבר ה"מאורה" החשוכה הזו.
מסתכלת על השעון-כבר 12:30. פותחת את הברז בכיור ושותה מן המים
הקרים. מסתכלת על לוח השנה-28 במרץ. יום ההולדת שלה.
הם היו אמורים להיות עכשיו באיזה שהוא בית מלון, מכורבלים
במיטה ענקית, חושבים איך לחגוג את יום הולדתה בדרך הטובה
ביותר.
נעמדת מול הרדיו, ומתלבטת אם לפתוח אותו.. בשביל מה? בשביל
לשמוע שוב שירו בחיילים? שהיה עוד פיגוע? שצה"ל חזר ללבנון?
מתישבת על הרצפה. קמה ממנה והולכת לספה בסלון המאולתר.
מוצאת משהו מוזר על הספה. זו החולצה שלו.. הוא שכח אותה כאן.
מקרבת אותה אל האף, מקווה להתנחם בריח שלו, אבל הדבר היחידי
שהיא יכולה להריח זה ריח סיגריות חזק. מורידה את הגופיה ולובשת
את החולצה  שלו. היא נופלת עליה כמו שק ענקי המכסה את כל גופה
עד הברכיים.מתישבת על השטיח ומוצאת מפרט שלו. "בכל מקום הוא
משאיר מפרטים", חושבת. את הגיטרות הוא לקח איתו, יחד עם כל
הדברים האחרים כשעזב אותה.
זה היה אמור להיות מושלם.. הם נפגשו באחד הצ'אטים לפני 7 שנים
ומאז נהיו חברים, והאהבה פרחה, למרות שגרו רחוק אחד מן השני.
היו יושבים ומדברים שעות בטלפון, וחולמים על העתיד, אחרי
הלימודים והצבא, איך ישכרו דירה ביחד, בירושלים, ויצרו לעצמם
בועה אינטימית משלהם, ולאחר פרק זמן מסוים, כאשר יתבססו
כלכלית- יתחתנו ויעברו לדירה ענקית "עד שאני אקנה לנו בית
במושב ויהיו לנו ילדים וכלב".
היא אהבה אותו מאוד, גם הוא אותה, והחלומות החלו להתממש עד
שההיא חזרה, מצאה אותו והתחננה שיחזרו, כי היא אוהבת אותו .
והוא- במהירות זרק את 7 השנים של החברות ואת החלומות
והפנטזיות, אסף את הדברים שלו, ובאישון לילה פתח את הדלת, וירד
למטה- לזו שחיכתה לו והדביקה לו נשיקה ענקית.
"הם בטח מזדיינים עכשיו באיזה חוף כמו ארנבות חרמניות". היא
חושבת.
כבר שבוע עבר מאז המקרה והיא לא זזה מהבית, לא עונה לטלפונים
,הזבל כבר מתחיל להסריח .
היא מתישבת מול המחשב, מדליקה אותו ומתחברת אל העולם הגדול.
במהירות נמאס לה והיא מכבה אותו . העניים מתחילות לדמוע. הן
כבר כואבות מהדמעות שזורמות ללא הרף כל כך הרבה זמן.היא עדיין
אוהבת אותו והלב כואב מהמחשבה שהוא כבר לא איתה.
היא פותחת את הדלת ויוצאת מהבית, לא חושבת בכלל על לסגור
אותה.
עולה במדרגות עד הקומה העליונה, ועולה בסולם עד הגג. היא יחפה
, שערה פזור, וכל לבושה הוא החולצה ששכח.
היא מתקרבת אל שפת הגג ומביטה למטה, אומדת את הגובה.
בערך 20 מטר, משהו כזה.השמש יוקדת על ראשה. היא מרימה את הראש
מתקדמת עוד צעד אחד, פורסת ידיים לצדדים- ועפה.