לפעמים אני מתסכל סביבי. עומד במקום ומתבונן על כולם, על כל
אחד ואחד, עד שזה נתפס, וזה צורב, כל זה הולך לאיבוד.
אני מאמין בקסם,באגדות, באמונה תמימה, אני מאמין בקסמם של
החיים, האנשים והגורל, קשה לי לחשוב שהכל הגיוני, זה כואב, זה
מאכזב.
אני לפעמים מדמיין לעצמי, שישה מיליארד אנשים בעולם, קיבינימט,
6 מיליארד, והכל מתבזבז, מה הטעם בעצם, מה הקטע?

כשאני מדוכא מחוזקו של הגורל, אני עולה על הגג של איזה גורד
שחקים בעיר, באמצע הלילה, ומשקיף על כל האורות שמסביבי, על כל
האנשים, וזה לא מובן לי, אז אני מפסיק לחשוב על זה, מפסיק
להתפלסף.
אני מאמין בדרמה, אני מאמין שהחיים הם מחזה, אך זה לא נכון, הם
לא, אני מוכרח לחשוב שהכל בא מהספרים, מהדמיון, זה מה שההגיון
אומר לי, זה מעציב, זה מתסכל.
אני רוצה לחשוב שאחיה לעד, שיש כישוף בעולם, אפילו כישוף הכי
קטן, שלפחות ייתן תקווה, אבל לא, הכל אחיזת עיניים, רק הגיון
ומזל, אין תסריט של החיים - חבל.
לפעמים אני מדמיין לעצמי את עצמי, משנה דברים, עושה דברים
במציאות, דברים שהם דמיון, מכניס את הדרמה, את ההצגה לחיים
עצמם, ומשחק, משחק את עצמי, או מישהו אחר, שם זיין על כולם,
שיחשבו שזה מוזר, ההבדל היחידי במילא הוא שאף אחד לא ימחא
כפיים, אז שלא ימחאו, לצערי זה המחסום שמרתק אותי למציאות, הכל
רק מילים, רק דיבורים, קשה לעשות.
שלום אנשים, ועכשיו אני אומר זאת חזק וברור, בלב שלם ובגאווה,
שם זיין על כולם, על המבקרים, על ההגיון, ועל המציאות, אני,
אוגוסט קול...
מאמין בקסם, מאמין עם הראש בקיר. עם הראש בקיר חזק, מאמין
שאחיה לנצח, שלעולם לא אובס תחת אף אחד או דבר.
ושיתהפך העולם - המציאות היא רק בדמיון, ורק מקום אחד הוא
אמיתי...
רק אין לי מושג מהו - חבל.