שעת בוקר מוקדמת,שבת, כמעט עשיתי תאונה כבר ארבע פעמים.
לא ברור איך הגעתי הביתה בלי להתפרק.
לא ברור איך הצלחתי להגיד "בוקר טוב" ולחייך אל כולם בלי שהלסת
שלי תשבר.
לא ברור איך לא השארתי במכונית כתמי דם מהרחם/לב העקור שלי.
שותה עכשיו קפה, עוד מעט סיגריה, בראש השיחזור רץ על אוטומט,
אני פשוט מתמקדת בלא לעצור לשניה מהכתיבה, לא לתת לזה להספג
בעיניים שלי.
כבר הרבה זמן שלא יכולתי לבכות, עכשיו אני מרגישה בכל האיברים
שלי שכן, שאני סוף סוף יכולה, אבל אני לא.
כי דמעות עלולות להשכיח ממני למה עזבתי, להזכיר לי מה שהשארתי
מאחור, ולגרום לי לתהות אם לא שווה לחיות עם חוסר ידיעה מאשר
בלי כלום בכלל.(או שזה אותו דבר?)
כתבתי לא מזמן שמי שהולך לישון עם גופה קם קר כמוה, עכשיו אני
יכולה להוסיף שזה כולל את כל החומרים האחרים ביקום.
אני בחרתי ללכת לישון עם חוסר ידיעה וקמתי בלי לדעת מה אני
עושה ואיפה אני נמצאת והכי חשוב, עם מי.
אח"כ שכנעתי את עצמי שאני ישנה עם פוטנציאל וקמתי עם פספוס או
עם חוסר ישום מתאים.
עכשיו אני יודעת שכמו שאמר, הוא חרוך ואזוק וסרוט וריק, כך
בחרתי אותו, אבל לא הספיק שרציתי ולא הספיק שהרגשתי ושהיתי
מוכנה, זה פשוט לא היה מספיק ע"מ להתעורר חי.
אלוהים יודע, אני לא מחפשת אשמים, אני פשוט עצובה- לא רציתי
להכשל, לא רציתי לאבד, לא רציתי להגיע לאן שהגעתי, רק רציתי
אותו, איתי, אם אפשר- כנראה שלא.

6/4/02  8:27