בוקר יום שישי ,חופש סיימה לארוז.
היא פורשת את כנפיה אל עבר התחנה המרכזית המועדת לפיגוע וחולפת
על פני הגוויות המהלכות בחיוך צחור שיניים מרחפת בין הזוהמה.
מעשנת סיגריה לייט ועולה לאוטובוס לאשקלון.
בין גשמים ורוחות אוטובוס מספר 437 מספר לחופש על הנופים
הירוקים והשדות הצהובים והשמיים הממלאים את העצים באושר.
ובעוד שהיא בשכרון חושים מוטרף מעצם הידיעה שאין לדעת מה יעלה
בגורלה בסוף היום הזה, יורדת במדרגות האוטובוס הדחוס וכאילו
לראשונה למרות שאחרי מאות פעמים, היא מגיעה לאשקלון.
גם עשרים דקות בגשם לא מחקו את החיוך הג'ינג'י של חופש , כי
היא חיכתה לו
והוא בא.
חופש לא דופקת חשבון לאף אחד, מורידה חולצה בהגיעה לים,
ומתיישבת עם סיגריה למול עיניהם של חבורת גולשים כוסונים.
הוא לא יודע למה , ולא מבין למה היא מחייכת , והמיסתורין הכי
גדול באותו הרגע : למה הראש שלה זז?
אף אחד לא שומע את מה שהיא שומעת , זה רגאיי שלה לבד , והיא לא
חולקת אותו עם אף אחד חוץ מהחול והגלים , וטוב לה ככה.
את החלקים של הדמעות והכאב והשבירה היא מוחקת לה מהזכרון
ומשליכה לכל הכוונים,
ולא אכפת לה.
אני באמת בספק אם אחד מאותם אנשים שהיא פגשה בדרכה ישכח אותה ,
והיא לא תשכח אף אחד,
היא העריצה אותם כי היא למדה מהם המון, אבל היופי שלה לימד
יותר מכל תנך וכל פוליטיקאי.
או שאולי היא כבר הספיקה לשכוח,
משתכשכת בבריכה טבעית שגאיה יצרה, בריכה חמה על חוף ים המלח
בזרעותיו של טעות,
והבוץ החמים על העור החלק שלה הרגיש כל כך נכון .
כולה מוקפת בהרים וים שרה לבמבוקים שיר ערש ליד המדורה. זריחה
כחולה צהובה ירוקה בים המלח
שקיעה כתומה וורודה בניצנים,
והעולם מתפרש לפי הקולות שבראש שלה.

לפני 4 וחצי חודשים חופש מתה ממנת יתר, ורק הדמעות שהוזלו
התאדו והפכו לעננים,
והזכרונות השחורים כבר הפכו לחיוכים.