אני חנון. אין לי הרבה חברים. החבר הכי טוב שלי הוא אבא שלי,
וגם הוא לא כל כך אוהב אותי. יש לי משקפיים עבים נורא שבלעדיהם
אני לא רואה ממטר. אני התלמיד הכי חכם בכיתה וזה גורם לי להרבה
בעיות. אני תמיד מקפיד להכין שיעורי בית, כדי לקבל מעולה
בתעודה. אני לא יוצא לטיולים שנתיים כי אני חולה בהמון
מחלות.אני לוקח 31 כדורים ביום וזה לא כיף. בכלל לא כיף. אני
הולך לבית חולים הרבה כי כשאני מקבל בתקף אסטמה קשה או שהלב
מפסיק לפעום לי כרגיל אני לא מרגיש טוב. אמא אומרת שבסוף הכל
יהיה טוב ושאני אגדל ואהיה הילד הכי גבוה והכי יפה בכיתה
ושבצבא אני אלך ליחידה מובחרת וכולם יקנאו בי כי אני גדול
וגבוה וחזק ויהיו לי המון בחורות. אבל אני לא מאמין לה. אני
יודע שהיא משקרת. זה לא יכול להיות כל הדברים האלה שהיא אומרת
לי. אני רק בן 8 והצבא הוא עוד 11 שנים. אני לא אגיע לצבא כי
יש לי מחלה סופנית. זה אומר שאני הולך למות בקרוב. פעם שמעתי
את הרופא אומר לאמא שאולי אולי אני אחיה עוד שנתיים. אבל לא
אכפת לי מה הרופא אמר. הוא בטח אמר לה את זה רק כדי להפחיד
אותה. הרופאים תמיד מספרים בדיחות למטופלים כדי לעשות להם שמח.
אבל אולי הוא כן צדק... איך אפשר לדעת? לשאול את הרופא? אבל
אני לא יודע איפה אני אמצא אותו. אני חושב שיש לי עוד התקף!
"א-מ-א!!! אני לא נושם!!!!!!!!!!!!!!!!".
חזרתי מהבית חולים. עוד פעם קיבלתי התקף אסטמה. זה ממש מעצבן
אותי. אני חושב שגם את אמא זה מתחיל לעצבן. אני לא זוכר מתי
ראיתי אותה ישנה בפעם האחרונה. היא כל הזמן הולכת בבית עם
עיניים אדומות ושקיות כהות כאלה מתחת לעיניים. אני לא יודע ממש
למה היא ככה. אולי היא גם לוקחת תרופות כמו שאני לוקח.
אין לנו הרבה כסף וזה קצת לא נעים. פעם כשלא נרדמתי בלילה
שמעתי את אבא ואמא מדברים על זה. הם אמרו שאין לנו כסף ללחם
ואולי כדאי שאני יפסיק לקחת תרופות. זה יראה כאילו שכחתי לקחת
תרופות. מאוד טבעי. נמאס לי. משעמם לי. כל היום אני בתוך הכלוב
הזה. הבית. אני לא יכול לצאת כי אולי אני אדבק בעוד מחלה. הבית
שלי מסריח נורא. מעכשיו אני מפסיק לקחת תרופות. זה יהיה נורא
מצחיק. אמא רצתה שאני יפסיק לקחת תרופות בכוונה ואני יעשה
בכאילו. איזה צחוקים זה יהיה כשהם יראו אותי נחנק על השטיח
וינזול לי ריר מהפה. הם בטח יקראו מהר לאמבולנס וכל הדברים
האלה. אני מה זה אוהב את הסירנה של האמבולנס. יש לה קול יפה
כזה.אני גם אוהב את המיטה שיש באמבולנס. ויש שם כל מיני
צעצועים ופרפרים שרוקדים מסביב לעצים ארוכים. רגע, איפה כל
העצים? יאאאאא הכל פה לבן. לא חשבתי שהבית חולים יכול להשתנות
כל-כך בכמה שעות. אבל זה לא הבית חולים. יש פה אנשים מוזרים
בצבע לבן והכל פה מכוסה באיזה צמר גפן כזה. אני כיף פה. מעניין
מתי אבא ואמא יבואו.