צעדתי במסדרון בית החולים בדרכי למחלקת האשפוז. מאות אנשים,
כולם מתים עוד בחייהם היוו את נוף הדרך. מיטות גוויות נוסעות
על גלגלים לדחיפת אנשי שטן, כסאות צמחים אוכלי נוזלים שטות על
גבי רצפות, דורסות כל מה שבדרכן.
הייתי בריא. קצת כאב לי אבל לא נורא. רציתי רק לבדוק למה? אבל
הם, הם השכיבו אותי ליד הצמחים האלו, על מיטה כזאת כמו של
הגוויות, ואני נשארתי שם, בלית ברירה. מחובר לקופסת טלוויזיה
קטנה כזו, הופך כל יום לצמח מסוג אחר.
בהתחלה הייתי טחב. ירוד וקטן, לא נראה. לאט לאט, מעשב לדשא,
מדשא לגרניום המוני ופורח, גדלתי עוד, העצמתי שורשים,
והיום...
היום אני קקטוס. בחלקה משלי במדבר הגדול הזה. קקטוס ענק, מלא
מלא קוצים, כך שאף אחד לא מתקרב. והמון פגרים סביבי...
קוראים לי קישקשתא, קישקשתא זה שמי, כמעט ושכחתי, שלום!
אני קם ושוכב לי לגמרי בעצמי, אבל מת.
מת מחדש כל יום.