המלך והמלכה עמדו זה לצד זה, לבבות אדומים בגופם, שותקים ודקים
כאחד.
ארבעה נקניקי אס היו תלויים סביבם, אכולים לא אכולים, מלאי
פלפל ותערובת בשר מריחה למרחקים.
הנסיך רק עמד מרחוק, על חומת הארמון, והביט בהם במבוכה שותקת,
ובחשיבות עצמית מסחררת.
מספר יהלומים חבויים בין הברושים, נצנצו במן אודם ברקת מחריש
גם הוא. קטנים הם, כמסתתרים מפני ידים חוטפות.
המלך קפץ למרכז שדה הקרב. אסף איתו עוד כמה לבבות שבורים
לארמונו.
יד ארוכה של מלכה ערמומית אחרת חטפה שלושה יהלומים בגיחה
מסעירה.
הנסיך עדיין בארמון, קשתו כבר בידו, מוכן לשחרר את החץ המנצח,
רואה מרחוק איך בינתיים, מלכת הברושים מתגנבת בלט לקבוצתו של
נסיך הלבבות, ומפילה אותו לתהום שלילית, בהרגשת ניצחון.
לבבות אחרים נופלים, מצטרפים בהולים לשורות השבי, והנסיך משחרר
את חצו בקריאת קרב מנצחת.
האויב הובס. אך צבא המנצחים נשאר כאפס עגול.
והנסיך, מעליו, יושב בדד, ליבו שבור, אוכל נקניקי אס בעלי תלתן
מעושנים, ושואל: "מי רוצה וויסט?"