ואני הייתי בטוחה שברוך הוא קדוש. כי אחרת, איך יתכן שאמא שלי
הפקידה תחת חסותו את האוצר היקר ביותר שלה מדי יום? אותי?!
היינו בני ארבע וגרנו בשכנות. הבתים שלנו היו הבתים האחרונים
בשכונה. מעבר להם השתרעו שדות ופרדסים. בשעות אחר הצהריים, היו
התנים מגיחים לשחר לטרף. חוצים את השדה לרוחבו וחודרים לפרדס.
אמא אמרה שהשקאלים מסוכנים לילדים קטנים ובבוקר הם חוזרים
מעבודת הלילה שלהם. לכן הכי בטוח ללכת לגן עם ברוך.  כל בוקר,
אני ממתינה על המדרגה האפורה בכניסה לבית של ברוך, שהוד מעלתו
הקדוש, יסיים את הסנדוויץ' עם הריבה ואת כוס החלב שאמא שלו
אילצה אותו לשתות. כי כולם יודעים שחלב זה טוב לעצמות. בכפר
חיים, אצל הדוד יענקל, חלבתי פרה, לבד בעצמי. דוד יענקל הניח
את הידים שלי על העטינים שלה ולימד אותי לסחוט אותם ישר לדלי.
החלב יצא בזרם חזק, מתיז ומקציף. אחר-כך הרתחנו את החלב, עד
שנוצר בו קרום עבה ושמנוני. ושתיתי. כי זה טוב לעצמות.
אמא של ברוך מנגבת לו את הפה משפם החלב ואומרת לו את מה שהיא
אומרת לו כל בוקר, תהיה נחמד, תן לה יד. ותלכו בזהירות. כשברוך
הקדוש שומע את דלת הבית נטרקת, הוא מושך את היד, בוטש ברגלו את
החול ומעיף עלי. אני נגררת אחריו, אחרי הצל שלו, כי הבטחתי,
ואולי, רק אולי, היום כן יהיו תנים בבוקר.
בצהריים, אני הולכת לעבודה של אמא. אמא שומרת על תינוק קטן שרק
נולד. בבית של התינוק תמיד יש אוכל ואני תמיד רעבה. אמא מכינה
לי פרוסת לחם עבה עם גבינה. בערב, אמא אומרת, יהיו הרבה אורחים
וגם כיבוד. יש חגיגת ברית-מילה. אני שואלת את אמא מה זה
ברית-מילה, אבל היא כבר עסוקה עם התינוק ואין מי שיסביר לי.
בערב, גם ברוך בא עם אמא שלו. כולם אומרים, איזה תינוק,
כעיינה-הורה, שיהיה במזל. ואני הולכת לחפש את ברוך. כי אמא
עסוקה ועוד פעם חושך ואולי התנים כבר יוצאים לעבודת הלילה
שלהם. ברוך עומד ליד יוסי וחיים והם אומרים שברית-מילה עושים
רק לבנים ושאפילו הם זוכרים את הברית-מילה שלהם. תמיד הבנים
חושבים שהם מיוחדים, שהכל מגיע להם, אז אני אומרת, שמה פתאום,
יש ברית-מילה גם לבנות. שאפילו כתוב על זה בספר שיש לנו בבית
ואמא שלי קראה לי פעם כשהיה לה זמן. ברוך הקדוש והחברים שלו
המטומטמים לא מבינים שום דבר וצוחקים ממני. דמעה עגולה ומלוחה
מתיישבת לי ליד הפה ומזכירה לי שאני עצובה.
את הקיץ אני הכי אוהבת. אפשר לרוץ ברחוב החול שלנו ברגליים
יחפות. בערב אבא מתיז מים על החול וריח טעים של חול מתפשט
באויר. ברוך קורא לי לחצר שלו. אז אני באה. כי הוא קדוש. רוצה
לראות את הפיפי שלי? ברוך שואל. אף פעם לא ראיתי פיפי של בן.
סקרנית, אני מהנהנת בראשי. ברוך מוריד את המכנסיים ומוציא את
הפיפי שלו, גוש בשר קטנטן, תופס אותו ביד ומשתין בקשת. עכשיו,
ברוך אומר, תראי לי את שלך. נבהלת, אני דוהרת הביתה, סוגרת את
הדלת, הלחיים שלי בוערות, שומעת מאחורי את ברוך צועק, שקרנית
אחת. אבל אני בכלל לא הבטחתי לו להראות.
כל השבוע אני פוחדת מברוך. בבוקר אני ממציאה תירוצים לאמא
שכואבת לי הרגל, שאולי היא תלווה אותי לגן, באמת, רק הפעם הזו.
אמא, אומרת, מה קרה לך, ילדה גדולה, כבר בת ארבע. ובכל זאת,
היא מלווה אותי, כי התנים של הבוקר, אפילו שהם שבעים, מדאיגים
אותה. אחר-הצהריים אני נשארת בבית. מחפשת את בובת הגומי שלי,
רותי סמרטוטי, ולא מוצאת. בודקת מתחת המיטה, מאחורי הארון,
בחצר, נעלמה לי הבובה. גם אמא לא ראתה את הבובה. עכשיו אני לא
יכולה לשחק בחוץ כי אני פוחדת מברוך ולא יכולה לשחק בבית. את
רואה, נוזפת בי אמא, צריך לשמור על הדברים.
חולף שבוע ואני לא מתאפקת יותר. אחר-הצהריים, אני זוחלת דרך
הגדר לחצר של ברוך. בודקת מסביב בזהירות. ברוך איננו. בחצר של
ברוך אני מוצאת את רותי-סמרטוטי. מישהו קדוש גזר לה את הגוף
והיא עכשיו בובה מתה.
תמיד חשבתי שברוך הוא ילד קדוש, כי אחרת, למה אבא כל פעם  בשעת
הקידוש חוזר ואומר, ברוך הוא וברוך שמו. כשנותנים לילד שם של
אלוהים, ברוך, אסור לו להראות את הפיפי שלו ואחר-כך לחתוך את
הבובה שלי.