כמו בכל יום ראשון לאחר הלימודים, אני יושב במגרש המשחקים לבדי
ומנסה להתרכז. ביד אחת אני מנסה להקיש את הרצף הנכון בחיישנים
שנמצאים תחת עור פרק היד השנייה, וחושב כמה מגבילה העובדה שיש
לי רק שתי ידיים בגוף הזה. אני עוצם את עיניי כדי לראות טוב
יותר, ואז, כשאני כמעט מצליח, כאב חד במרכז המצח מסיח את דעתי.
זה אורי והחברים שלו, והכאב, זה כדורסל שהוא זרק לי על הראש.
"שלום חייזר", הוא אומר ויוני חוזר אחריו כמו צל. "שלום
חייזר". אני לא עונה וקם לאט. "חוזר לכוכב הבית בקרוב?" הוא
שואל. "הלוואי" אני חושב ועדיין לא עונה ומתאפק לא לשלוח עליו
זרוע תמנון סגולה שתראה לו כבר מה זה. שאר הילדים סיימו כבר
לצחוק, איבדו עניין. הם מתפרשים על המגרש ומתחילים לשחק ורק
יוני ואורי נותרים לעמוד מולי. "נו, תמריא", הוא אומר ועושה
תנועה של זריקה עם הכדור ויוני, כמו צל. "נו תמריא". אני מתאפק
לא להוציא מהמצח קרן לייזר ולעשות משניהם פחם, כי אני כאן
בשליחות מיוחדת, משימה סודית במיוחד. אז אני רץ מהר ולא נותן
לגוף הזה לגרום לי לבכות. הפעם הם לא רודפים אחרי. ילדים הם
חיות מוזרות.

בדרך, כשאני רץ, אני נזכר בילדים על כוכב הבית שלי.
מתומני-זרועות, מכופלי-עיניים, סגולים וירוקים וכחולים. אין על
מה לריב. כולם ממילא שונים. והם מבינים. אולי בשביל זה חייבים
להיות חוצנים.

כשאני סופסוף לבד באמת, אני יושב ומתרכז ומתחבר למחשב המרכזי
של כוכב הבית. אחרי שסיימתי את העדכון השבועי אני משפשף את
הבליטה מהמכה של אורי וחושב, כמה גיבור הוא יהיה שכשהאחים שלי
מכוכב הבית סופסוף יבואו, ויסבירו לו מאיפה משתין התלת-נחיר.
ואני לא נותן לגוף הזה לגרום לי לבכות. אחי הגדול כבר יראה לו
מה זה להתעסק עם חוצנים במשימות סודיות.